יום ראשון, 19 במאי 2013

יום חמישי, 16 במאי 2013

החלק השני של זכרונותיה של הלינה הנדלזלץ, 1929-1941

(החלק הראשון בפוסט הקודם)

בשובי מהחופשה הראשונה במחנה (בהמשך נסעתי למחנה זה עוד 8 פעמים) נרשמתי ללימודי פסיכולוגיה. זה היה בשנת 1929 כשהתחיל המשבר הכלכלי העולמי. המשבר השפיע על משפחתי הקרובה, בעיקר על אבי. אמא כידוע לא עבדה, למרות שיכלה להשתכר היטב כרופאת שיניים. במשך כל תקופת הלימודים באוניברסיטה נאלצתי לעבוד. נתתי כל חודש לאמא את רב המשכורת והשארתי רק מעט להוצאות האישיות. לא יצאתי למסיבות בילויים וכד'. חבל היה לי על הכסף ולא ענינו אותי בתי קפה אופנתיים ומקומות מהודרים. אלה היו גם ההעדפות של החברים שלי. ולא בגלל שכולם היו עניים, ולא בגלל שהיו קומוניסטים. היו ביניהם גם אנשים עמידים ואף רחוקים מהשקפות קומוניסטיות, אבל כולנו התעניננו בקולנוע, תיאטרון (אחדים בקונצרטים) הרצאות ודיונים. אהבנו לבלות ולרקוד, אך לפי דרכינו- בבתים פרטיים.

לא היה לי הרבה זמן ללימודים וקריאת ספרות מקצועית, ולכן בהתחשב בכישורי הבינוניים לא הייתי סטודנטית מצטיינת, כמו בבי"ס התיכון, ממוצע הציונים שלי עמד על "טוב". יחד עם זאת הלימודים מאוד ענינו אותי. האמנתי שהפסיכולוגיה הנה מדע מדויק, מה שהתברר לאכזבתי כלא נכון אחרי סיום הלימודים. הבנתי שבעצם אין אנו יודעים מה בדיוק אנו בודקי במבדקים הפסיכולוגיים, הבנתי שרק לאחר שתתרחש התגלית המדעית או ההמצאה שניתן יהיה לפיה לקבוע היכן מצויים החיים הנפשיים, השכל, האינטליגנציה, הרגש, האופי על כל תכונותיו, רק אז תהפוך הפסיכולוגיה להיות מדע מדויק. בכל אופן הכנתי את כל העבודות, השתתפתי בכל הסמינריונים בפסיכולוגיה כללית וחינוכית וגם בלוגיקה. הייתי תלמידה די טובה, ועל כך תעיד העובדה שהחל מהשנה השלישית קיבלתי מילגה חודשית והייתי פטורה מתשלום שכר לימוד עד סוף הלימודים. אמנם נעזרתי בפרוטקציה של המנחה שלי, אך אילו לא הייתי חרוצה ומוצלחת לא הייתי מקבלת שום מילגה. ערכתי מחקר לקראת תואר מסטר בנושא "הקשר בין חוש הומור ליתר תכונות אופי". המחקר הוכר לתואר מאסטר בציון "טוב". גם בפסיכולוגיה חינוכית הגשתי עבודה בנושא "יכולת תרגול של פונקציות פסיכומוטוריות" וגם כאן קיבלתי ציון "טוב".

עד פרוץ המלחמה הייתי חברה בהתאחדות הפסיכולוגים של בתי הספר. לקחתי חלק פעיל במחקר בנושא "בדיקות רפלקסים לפי השיטה של פבלוב" - עכברים לבנים שהתרוצצו במבוכים. החל מהשנה השנייה ללימודים עד 1939 אחרי שנתיים של סטאז' המשכתי לעבוד בתחנת יעוץ של "אגודת ידידי הילדים". לאחר מכן בהיותי פסיכולוגית עצמאית ופעילה, הדרכתי חברים צעירים ממני. לא יכולתי לקבל קביעות בעבודה בשל היותי יהודיה. כידוע, בשנות השלושים האנטישמיות מצד השלטונות בפולין התעצמה. גם האנטישמיות של האוכלוסיה היתה כבר מאוד מורגשת. היהודים הותקפו ברחוב, היו הפגנות אנטישמיות, וניתנה הוראה שהיהודים ישבו בהרצאות בנפרד מהפולנים. תקיפות פיזיות באוניברסיטאות החלו לאחר שאני כבר סיימתי את הלימודים. הסטודנטים היהודים לא הסכימו לשבת באגף נפרד, והאזינו להרצאות בעמידה. המרצה פרופסור קוטרבינסקי עזב את אולם ההרצאות באומרו שאינו יכול ללמד, בזמן שהתלמידים הכי טובים עומדים. באותו היום הוכה ברחוב על ידי סטודנטים מאירגון "או.אנ.אר." הוא היה מבריח את התלמידים היהודים דרך החצר האחורית כדי שלא יסוכלו באבנים. אני חשבתי בליבי שיש להעריך את העם הפולני שבאווירה האנטישמית הזו מצד האספסוף כה רבים מפגינים הגינות ואומץ לב.

במחלקה ההומניסטית היו תלמידים ומורים שלא רק שלא היו אנטישמיים, אלא באופן מובהק וגלוי חיבבו יהודים. איני יודעת אם וניתן לכנותם פילושמיים. התופעות האמוציונליות האלה לא העידו על עמדה כוללת מול הבעיה. אפשר לא לאהוב בני עם אחר, אך יש להעניק לבניו זכויות שוות ולא להפלותם לרעה במתן ציונים או בתעסוקה. באותו אופן יהודים טפשים, שאינם מתאימים לביצוע עבודה מסוימת, אין להעסיקם. יהודי יכול להרגיש פולני בן דת משה. – זוהי עמדה מובנת. אפשר לראות בפולין מולדת אהובה. פולין אינה מולדת גרועה יותר ליהודים מאשר אמריקה, אנגליה או צרפת. ידוע שיהודים שגורשו ממדינות אחרות התקבלו ברצון דווקא על ידי פולין.

בזמן הלימודים – אני אישית לא חוויתי אנטישמיות מצד המורים וחלק גדול מהסטודנטים, בשונה ממה שחוויתי בבית הספר. האהבה הראשונה שלי בגיל 21 היתה עם בחור פולני. אהבה זו נמשכה רק  כמה חודשים והסתיימה בפרידה. במקומות העבודה בהם הועסקתי רב הפסיכולוגים היו פולנים – לא אנטישמיים.
האנטישמיים נודו הן על ידי חבריהם ללימודים והן ע"י המורים. בגיל 21 חויתי אהבת נעורים לפסיכולוג-פולני, שלא היה אנטישמי. האהבה הסתיימה כעבור חצי שנה. נשאר זכרון די נעים, אך לזמן די קצר. פולני זה היה סוציאליסט ואתאיסט. באסיפות האגודה לעזרה הדדית הגיש הצעה להסיר את הצלב מאולמות ההרצאות. ההצעה נדחתה כמובן, ואת המציע הוציאו לפנות בוקר על הידיים הלוחמים של ארגון "זט.אנ.אם. אס". (ארגון לאומני- א.ג.) הוא היה מלגלג על בחורה אנטישמית באומרו "את יודעת למי את מתפללת? ליהודיה- אם ישוע, מריה.." (דיוקן מריה היה תלוי בספריה). ואז היה אומר בצחוק לחבר של הבחורה, אשר ענד סמל עם סרט ירוק בדש מעילו "נו חבר, נצא לנו לרחוב להכות ביהודים"...

אני חוזרת ואומרת – הרגשתי סימפטיה רבה לאותם פולנים אשר הביעו התנגדות עזה לאנטישמיות המתגברת, ולעיתים קרובות סבלו בשל עמדתם ואומץ ליבם. תמיד הייתי בררנית בבחירת חברי. כדי לזכות בידידותי, היה צריך להיות בעל רמה אינטלקטואלית גבוהה, אינטליגנציה וידיעות נרחבות. כל ידידי היו חייבים להיות בוגרי מוסדות השכלה גבוהה. יש כידוע בוגרי לימודים גבוהים, בעיקר מגמות ריאליות כולל רפואה, שהם מוגבלים בשכלם. במגמות ההומניסטיות זה יותר נדיר. בתור בחורה צעירה לא הייתי יפה אך אנשים אמרו שיש לי אותו "משהו" אולי סקס-אפיל, מה שלא היה מנת חלקן של נשים הרבה יותר יפות ממני. הבחורים היה קוראים לי "בחורה עם ביצים"  לדבריהם היתה לי חשיבה אופינית לבני מין זכר. במחנות קיץ השתתפתי בויכוחים. רב הנופשים היו מתבוללים (כאמור הייתי במחנות קייץ 8 פעמים) או שלא היו להם כל דיעות פוליטיות. נשים צעירות או גברים צעירים מטופשים. רק בחורים מועטים שהשתייכו לחוג "העזרה ההדדית" היו חכמים. היו אלה לרב קומוניסטים אך לא היו ציונים. הם באו למחנה כי היה ידוע כמקום יותר תרבותי מאשר במחנות הארגון האנטישמי וכנראה גם יותר זול.

את התואר – מאסטר קיבלתי בשנת 1934. עבדתי בתחנת היעוץ עד פרוץ המלחמה. היו דיבורים על מלחמה במשך 10 שנים, מתקופת המשבר הכלכלי ב-1929. האם מישהו ציפה לה בראשון לספטמבר 1939? כנראה שלא, למרות שמזה כמה שנים החלה הגירה מאירופה, לרב לאמריקה. כמובן שרב המהגרים מפולין היו יהודים, אשר הבינו איזה גורל צפוי להם עם נצחון היטלר בגרמניה. בשנת 1939 ראינו בוורשה אנשים שנמלטו מגרמניה. ממשפחתינו היתה זו דודה הלה, מורה, חברת מפלגת ה"בונד". היא גרה בפרנקפורט על המיין עם בתה וחתנה (הגרמני) ועם נכדתה. ב1935 כשהם היגרו לאנגליה, הדודה באה אלינו לוורשה. היא מתה כעבור זמן קצר. אחיה הרופא העריך שמחלתה ומותה נגרמו ע"י שהייתה בת השנתיים בגרמניה ההיטלראית. אני הבנתי שכדי שתהיה תקווה לשרוד צריך להגר מפולין, אך עד פרוץ המלחמה לא היתה לי אפשרות להגר, כי לא היה לי כסף. ידעתי שאם רוצים לחיות עוד קצת, אסור להשאר עם הגרמנים כאשר יפלשו לוורשה. הפולנים נאבקו בפולשים הגרמנים והגנו על העיר במשך 4 שבועות עד ה-26 בספטמבר 1939. הגרמנים הטילו הפצצות כבדות במיוחד על הרובע היהודי בראש השנה.

לבסוף וורשה נכנעה, לא ניתן היה עוד להגן עליה. ביום המחרת הלכתי ברובע היהודי וכמעט בכיתי. אזורים נרחבים של הרובע נחרבו. גם דירתינו היתה מופגזת ולא ניתן היה להתגורר בה עוד. לכן עוד בזמן הקרבות עברנו לדירה של חברה שלי מהלימודים. לאחר מכן גרנו בדירה של בת ידידים של ההורים. נדמה לי שרק פולין ופולנים לחמו נגד הגרמנים. ארצות אחרות כגון צרפת לא התנגדו לפלישה. גברים  צעירים המסוגלים לשאת נשק, נקראו ב-6 לספטמבר לעזוב את וורשה לאלתר. אולי קריאה זו היתה בגידה באינטרסים של פולין. בכל אופן היהודים שלא שבו מיד ולא חזרו ב-1940 ממערב אוקראינה וביאלורוס שאליה פלש הצבא הרוסי מכח הסכם ריבנטרופ-מולוטוב ב-17 לספטמבר, ניצלו ברובם. הידיד שלי-רופא צעיר שעזב את ורשה ב-6 לספטמבר מצא עצמו בנובוגרודק (מדובר על אברשה, כמובן. מ.ג). הוא הודיע לי במכתב דרך הצלב האדום על מקום המצאו. אני רציתי להמלט מהגרמנים ולכן באמצע נובמבר החלטתי לחצות את הגבול הירוק לנובוגרודק, יחד עם בת דודתי וחברה אשר נסעו אל בעליהן לביאליסטוק. חשבתי שעל הורי ואחותי להצטרף אלי, אך אבי שזכר את מלחמת העולם הראשונה, סבר שהגרמנים הם עם תרבותי ולא יאונה להם רע. הארועים בשנים 1941-1943 הוכיחו עד כמה טעה.

עזבתי את וורשה לא כי רציתי להתחתן, רציתי להמלט מהגרמנים. הגעתי לנובוגרודק בלילה לחדרו הפשוט מאוד של הידיד שלי. הייתי צעירה ואז עדיין מאוד מאוהבת בפסיכולוגיה, אך כבר לא הייתי מאוהבת בברית המועצות. צפיתי כמו כל האנשים הנבונים שחייליו של היטלר יגיעו עם הזמן למערב אוקראינה וביאלורוס ונצטרך שוב לברוח. התחתנתי ב-30 לנובמבר 1939 בגיל 28. כשנכנסתי להריון החלטנו שנינו שבסיטואציה המתוחה בכל העולם, אסור עדין להביא ילדים לעולם. הגינקולוג המקומי ביצע הפלה ללא הרדמה. זה כאב מאוד. שכבתי במיטה יומיים.
נרשמתי לקורס שפה ליאלורוסית המיועד למורים. עוד לפניכן למדתי רוסית בשיעורים פרטיים. לאחר סיום הקורס כבר ידעתי קצת רוסית. עם בעלי ובני משפחתו דיברתי פולנית, כמו עם פליטים מפולין שהמשיכו להגיע.
אך שמעתי סביבי את השפה הרוסית בנובוגרודק. התחלתי לקרוא ברוסית. "משחררי העם הפולני מאימי הקפיטליזם" דיברו רוסית. הפולנים המקומיים השתדלו לדבר פולנית, בתור מחאה נגד "המשחררים".

החלה חזרה של פליטים אחדים לפולין בעיקר בשל החשש שיוגלו לסיביר. עורך דין ידוע בן 50 מורשה החליט לחזור באומרו שהוא מעדיף דכאו באירופה על פני דכאו באסיה. הוא טעה קצת, כי על פי  הוידוי שלו אחרי המלחמה בקושי שרד את המלחמה בוורשה ונרדף ע"י הגרמנים למרות היותו פולני. אנחנו לקחנו דרכונים רוסיים. הודות להתערבותו של בעלי קיבלנו אנחנו וגם אביו של בעלי ואחותו הצעירה דרכונים ללא סעיף מס' 11, כלומר שמותר היה לנו להמשיך להתגורר בנובוגרודק -  עיירה השוכנת סמוך לגבול. אני כמובן לא מצאתי עבודה בתור פסיכולוגית, כי משנת 1936 לא היו לימודי פסיכולוגיה באוניברסיטאות בברית המועצות ולא פעלו שום תחנות יעוץ. אסור היה לקבל לעבודה בבית ספר מי שסיים את לימודיו האוניברסיטאיים בארץ קפיטליסטית – פולין. קיבלתי משרה בעיריית נובוגרודק. המשכורת היתה לא רעה – 400 רובל לחודש. לא עשיתי שם דבר - והמשרה ניתנה לי כסיוע לפליטה מפולין. הם רצו להדגים שבפולין הקפיטליסטית אין משרות פנויות ואילו בברית המועצות לכולם מובטחים מקומות עבודה, ולא קיימת בה אבטלה.

ב-1940 החלו להגלות אנשים שנחשבו כאויבי המשטר למעמקי רוסיה, למחנות בסיביר. היהודים שהוגלו ראו בכך אסון גדול, אבל הודות לכך שרדו את המלחמה. כמובן שעזר להם הכסף שהיה ברשותם, כמו שקורה בכל מקום בעולם. הם חזרו אחרי המלחמה לעיר מולדתם נובוגרודק או לערים אחרות במערב ביאלורוס  ואוקראינה. היהודים שנשארו ברובם הושמדו. אחדים מאלה שלא עזבו שרדו גם הם הודות לכסף שהיה להם והידע שלהם להסתדר בחיים. חכמת חיים עוזרת בכל מקום. רב אלה שניצלו היו בעלי העורמה הזאת. משפחתי ומשפחת בעלי היו נטולות יכולות אלו. אני ידעתי דבר אחד – יש להמלט מהגרמנים. שנה וחצי חיינו בנובוגרודק. ביקרנו בלבוב אצל ידידים שלי שגרו שם. אני רציתי לעבור לעיר גדולה. הבנתי שלא נוכל להכות שורשים במקום בו היינו, וכל השהות שם למרות שהיתה די רגועה, היא זמנית. המשפחה שלי שנשארה בורשה לא הבינה שיש להמלט מהגרמנים. כדי להגר למערב היה צורך בהרבה כסף.

היו לנו בנובוגרודק חברים אחדים די אינטליגנטיים, אפילו חלק מהרופאים. הבאתי לנובוגרודק חברה שלי עוד מלפני המלחמה והיא התחילה לעבוד במעבדה (לוציה לסקה א.ג). היא התחתנה עם שחקן פולני שהופיע בתיאטרון בובות. חיינו כך עד פרוץ המלחמה בין רוסיה לגרמניה. הצבא הגרמני התקדם ממערב למזרח במהירות מסחררת. כבר למחרת פרוץ הקרבות היה צריך לברוח אם לא רצית ליפול לידי צבא היטלר. הרופאים מהמרפאה של בעלי ברחו ברכב של המרפאה מבלי ליידע את בעלי-חברם. "הכוחות העליונים" נקמו בהם – הרכב התקלקל והם נאלצו לברוח ברגל. אני ובעלי וחברתי עם בעלה ברחנו ברכב של תיאטרון הבובות. וויתר לנו על מקומו וולדיסלב יארמה - לא יהודי שנשאר עם משפחתו בנובוגרודק. ברחנו בהשאירינו מאחור את אביו של בעלי ואחותו הצעירה. לא היה עבורם מקומות ברכב. הנהג חצה את הגבול הרוסי הישן בזמן הפגזה. זמן קצר לאחר מכן הנהג והנוסעים הורו לנו לרדת (היו אלו כמובן ברובם יהודים). כי לא היה לנו כסף לתשלום לנהג. ובלי כסף לא השתלם להם להסיע אותנו. התחלנו ארבעתינו ללכת ברגל. המטוסים הגרמניים הפציצו את הדרך.

ראינו רכבת עומדת בתחנה – לא ידענו מתי היא תסע. אני פחדתי מהפצצות. כבר חוויתי הפצצה לפני כן בוורשה. אמרתי שאני רוצה להמשיך לברוח ברגל. איש לא עצר בעדינו. הלכנו ברגל –ארבעה אנשים צעירים בסוף יוני במעילי חורף עם מפות ביד. עובדה זו היתה הכי מחשידה, כמובן – מרגלים. נתקלנו במחלקה של חיילים רוסיים ביער. אלו העמיסו אותנו על משאית חרף נסיונותינו להסביר ובאיומי רובים הסיעו אותנו חזרה לתחנת הרכבת. הפקיד בתחנת הרכבת זכר אותנו – באמת נראינו מוזרים – ואמר לנו ברכות – "נו, הנה שוב אתם כאן" זה הציל אותנו. החיילים שחררו אותנו ושוב חזרנו להליכה ברגל, "עברנו יערות, חצינו נהרות". הלכנו בימים ובלילות, ולמרות שהיינו צעירים ובריאים ההליכה התישה אותנו. פגשנו פליטים רבים, רוסים, יהודים ופולנים. הגברים שלנו ניסו להתגייס לצבא, אך בשום מקום לא קיבלו אותם, כי היינו אזרחים של המדינה הקפיטליסטית פולין.

בכמה מהקולחוזים לא הסכימו לתת לנו אפילו כוס מים. הם המתינו בכליון עינים לצבא הגרמני שישחרר אותם מהמשטר הרוסי השנוא. היה קולחוז אחד שבו קיבלו את פנינו בחמימות, האכילו והלינו  אותנו. התברר שלמחרת היו אמורים להעביר את הבהמות של הקולחוז מעבר לנהר הדניאפר למקום מבטחים, ולא היינו יכולים לחצות את הנהר. החלטנו לחצות את הנהר בלילה ולעבור למקום מבטחים. היו אם כן גם רוסים טובים כמו שהיו גרמנים טובים אחרי נצחון היטלר ב-1933. לבסוף בהגיענו לעיר קריצ'ב הגברים שלנו  גוייסו, ולנו הורו להשאר. "לא נורא, תוכלו להתכתב איכשהו..." כך נפרדנו. אני וחברתי נסענו לעיר בלשוב. את חברתי גייסו לעבודה במעבדה מייד- כבר בתחנת הרכבת עם הגעתינו, אני מצאתי בקושי רב משרה במחלקת הקשר של סמינר מקומי למורים. גרנו בחדר של אישה רוסיה. השכר הספיק בקושי לקניית אוכל לשתינו. חברתי קיבלה משכורת די טובה, אני הרווחתי פרוטות.

יום אחד היו אורחים אצל בעלת הבית שלנו. לא היה מספיק אלכוהול והאורחים שתו את בקבוק מי הקולון שהיה ברשותינו. בעלת הבית התנצלה ושילמה לנו פיצוי 5 רובל. הלכנו לארוחת בוקר. אני סבלתי ממיחושי מעיים ולא יכולתי לאכול את דייסת הסולת שהזמנתי, כי היתה מתובלת בשמן שאותו לא יכולתי לעכל. לא ידענו איך למכור בשוק את מעט החפצים שהיו ברשותינו – עט נובע, תיק עם מכשירים רפואיים. אני המשכתי להיות חסרת אונים שאינה יודעת להסתדר. מכרי היו אומרים שאני חכמה אך אין לי חכמת חיים. בעלי היה ועודנו כמוני. החברה שלי שונה ממני במובן זה, ועד היום מרשימה אותי ביכולתה להסתדר היטב. היינו אז בנות 30. החויות שעברנו הזקינו אותנו. השנה היתה 1941. הצלחנו לברוח מהגרמנים, הם לא המשיכו להתקדם למעמקי רוסיה באותה המהירות. היה זה עוד לפני שחנו בפאתי מוסקבה...





יום שני, 13 במאי 2013

בשנות השמונים כתבה הלינה הנדלזלץ את זכרונותיה. להלן חלק ראשון 1919-1929

(תרגמה: אליזבת גולדשטיין)

איך אתחיל? אף פעם לא כתבתי אודות עצמי להוציא מכתבים וקורות חיים. אני מרגישה מאוד זקנה ועייפה. בטח אשמיד הכל אחרי שאקרא את הקטע הראשון. מעט מאוד זכור לי מהילדות. תמיד היה לי זכרון חלש וכעת החורים בזכרון נעשים גדולים יותר ויותר. אתחיל מבית הספר היסודי. בת שמונה, כיתה א' בבי"ס וורצקה ברח' פוקסל 18 בוורשה. בבית הספר למדו לפני שתי בנות דוד, וזאת היתה הסיבה שבכלל התקבלתי, כי בתקופה זו כבר לא קיבלו תלמידות יהודיות, למרות שכשמומן בית הספר על ידי יהודים עשירים תלמידות יהודיות התקבלו בברכה...מההתחלה הייתי דחויה על ידי רוב הבנות – יהודיה יחידה בכיתה. למדנו כתיבה תמה, אך כשמישהו הביט עלי רעדו לי הידיים והבנות לעגו לי. בכיתי. אמא התייעצה עם גיסה הרופא אך הוא התייחס בביטול. דבר זה רודף אותי כל חיי. איני בטוחה בתנועה, בעיקר בתנועות הידיים. כנראה שלא מדובר בליקוי מולד, אם זה נכון, הרי האשמה היא בבנות הכיתה שרצו לפגוע בי בשל היותי יהודיה.

ביתי היה בית מתבולל מאוד. אין זה אומר שהורי התכחשו ליהדותם. גם אם היו רוצים לא היה עולה בידם... בעיני אבי קבלת הדת הנוצרית היוותה עבירה קשה, אלא אם כן נגרמה על ידי אמונה דתית כנה. אבא היה אתאיסט לוחמני. גרנו בשכונה הצפונית, היהודית של וורשה. אבא היה עומד על המרפסת ביום כיפור עם פרוסת לחם ביד ואוכל בצורה הפגנתית. אמא ראתה בכך התנהגות לא רצינית, ילדותית וחסרת נימוס. היום אני מצדיקה אותה לחלוטין. בילדותי הייתי גאה באתאיזם הלוחמני של אבי. אמא שלי הייתה אשה מאוד חכמה. כנראה שעשתה בחיים גם שטויות עליהן התחרטה במשך שנים ארוכות. (רשמה אותי לבית הספר של וורוצקה). אחרי נשואיה לא עבדה במקצועה כי אבא שלי לא הרשה לה. רצה שתהיה רק אם ועקרת בית. היא היתה רופאת שיניים. בתקופת המשבר הכלכלי ב-1929 אילו עבדה, השכר שלה היה יכול לסייע לנו רבות, וב1939 אפילו עוד יותר, אך על כך בהמשך.
                                           
אבא לא אהב את בני משפחתו וכמעט לא היה איתם בקשר, חוץ מאחות אחת - הלה, שהיתה מורה. את אחיו הרופא לא אהב ולא כיבד. אילולי התערבותה של אימי היה מנתק לגמרי את הקשרים עם כל בני המשפחה. אחת האחיות – אנדה, שהיה לה בית דירות בוורשה שיכנעה את אבא בתקופת מלחמת העולם הראשונה לגור בדירתה. כאשר בתום המלחמה, חזרה עם משפחתה מרוסיה, סילקה אותנו מהדירה ובמשך 9 שנים גרנו כולנו – ארבע נפשות בחדר אחד. היא רצתה לסלק אחות אחרת שגרה בבית הדירות שלה, כי לא היה לה כסף לשלם לה שכר דירה. הדודה אנדה היתה מאוד שנואה על ידי כל המשפחה, ובעיקר על ידי אחיה, כלומר האבא שלי. היא היתה חירשת כתוצאה ממחלת השנית. בגיל שבעים היתה רוקדת במסיבות עם החברים של הנכד שלה, היו שמועות שהמעסה שלה שימש לה כבעל. הבן שלה התאבד. האובדנות היתה תכונה תורשתית במשפחת אבי. סיפרו שבזמן המהפכה ב-1905 הבן של דודה אנדה הציע להתלוות אליה לטיול. היא הסכימה בשמחה. כאשר רצתה להסיר את תכשיטיה לפני הטיול, בנה לא הסכים. הוא רצה שישדדו אותה ברחוב. לדודה אנדה היה אופי רע מאוד. היתה עשירה וקמצנית. כאלה היו גם הבת שלה והנכד. החתן והנכדה היו טובים. הנכדה טיפשה והחתן חכם. היום חיים רק הנכדה, הנכד וילדיהם.

יש מעט מאוד אנשים שהכרתי בעבר ובהווה שישוו בחכמתם לאמא שלי. היא היתה נהגה לצטט פתגם ישן "עדיף להפסיד מול חכם מאשר לנצח את הטיפש". היתה אומרת שאשה נישאת בעינים עצומות ופוקחת את עיניה אחרי הנשואין. היא קראה ספרים ועיתונים והתענינה בפוליטיקה. היתה אומרת שהפוליטיקאים מתנהגים כמו ילדים מגודלים. אמא יעצה לי על בסיס נסיונה האישי שתמיד אעבוד במקצועי. היא היתה מתבוללת אך לא חגגה בבית את חגי הנוצרים. כאשר בנותיה בגרו, ביקשה מהעוזרת שלא להעמיד בבית עץ אשוח כי אנחנו יהודים. מבחינתה היה רק חג אחד - ראש השנה בראשון לינואר. את ליל  סילבסטר אהבה לחגוג בחברת ידידים ולשתות כוסית אלכוהול  בחצות. היא ידעה לבשל, הכינה מאכלים יהודיים. מאכלים קתוליים לא הוגשו בביתינו. היא היתה מאוד עיניינית ולא רגשנית. כל המשפחה שלנו - כלומר ההורים והבנות אהבו את בני המשפחה של אמא.  אם אימי - סבתא פלה ילדה 12 ילדים, 6 בנים ו-6 בנות. כל הבנים הזכרים נפטרו בילדותם. לאמא היו 5 אחיות אשר היו בחיים עד פרוץ המלחמה ב-1939. אמא היתה השניה. שתי אחיותיה ילדו בנים שגם הם נפטרו בגיל צעיר.

היתה לי רק בת דודה אחת מצד אימי. אני זוכרת שסבתא פלה היתה משותקת ויכלה להלך רק עם עזרה. היתה חכמה ואינטליגנטית. סבא הנריק לא ידע להסתדר בחיים והיה עני. ההורים נתמכו כספית על ידי ביתם הצעירה.
מתקופת מלחמת העולם הראשונה אני זוכרת שגרנו בדירתה המרווחת של הדודה אנדה. כשאמא היתה יוצאת מהבית, אחותי סטפה בת השמונה היתה מבקשת ממנה שתזהר מההפגזות. בזמן האזעקות אחותי ואני היינו יוצאות לטיול לסלון שלא היה מוסק, בו אבא החזיק במגירה ענבים עבורינו. לא יצאתי החוצה, כנראה בגלל המלחמה. הבית שלנו היה תרבותי ואינטליגנטי, אך לא אינטלקטואלי. היה נקי, לא היו פשפשים, אך גם ספרים היו מועטים. אמא השאילה בספריה וקראה ספרות יפה בפולנית. לפי מיטב זכרוני אבא קרא מעט ספרים אך הרבה עיתונים. אמא לימדה אותנו נימוסים ועקרונות חינוך אשר ספגה בבית הוריה. ביקרנו במוזיאון לעיתים רחוקות, הלכנו די הרבה לתיאטרון ולקולנוע. לקונצרטים לא הלכנו בכלל ולא שמענו בבית מוזיקה רצינית, כלומר קלאסית. אני הייתי מה שנקרא ילדה טובה. התלוויתי להורים למפגשים משפחתיים, גם כשהייתי כבר גדולה, שלא כמו אחותי. כנראה הייתי תינוקת יפה, מה שאמא הרבתה להזכיר בנוכחותי באומרה לאבא – "תראה רפאל, מה שנהיה ממנה..." העובדה שאיני יפה וקומתי המאוד נמוכה, הם שגרמו לרגשי נחיתות אשר ליווני כל החיים.

כאשר גרנו 8 שנים (בין השנים 1918-1926) כולנו בחדר אחד בפנסיון, הכרתי ילד בן 6 שחזר עם הוריו מרוסיה אחרי המהפכה. מאוד התידדנו למרות שאני לא ידעתי מילה ברוסית והוא לא דיבר פולנית. אני זוכרת ששיחקנו ביחד ב"רוחות מאחורי הוילון". הוא היה לי כמו אח עד 1939, ומאוד שמחתי כשנודע לי שהוא חי בישראל... בחופש הגדול לא היינו נוסעים לאתרי נופש הסמוכים לוורשה, לפחות עד כמה שזכור לי, אולי רק כשהייתי קטנה בת 5-6. אני זוכרת שבחודשי הקיץ יולי –אוגוסט אמא היתה שוכרת  חדר אצל כפריים קאשוביים בעיירות קטנות על חוף הים - אוליבה, סופוט. היינו נוסעים עם אחות אימי עם ביתה, ובני דודים עם ילדיהם. אבא היה מצטרף לשבועיים שלושה.

בזמן הפלישה הבולשביקית בשנת 1920 אבא הגיע לקחת את כל המשפחה חזרה לוורשה. היינו צריכים להחליף רכבות ואני הלכתי לאיבוד ונשארתי לבדי באיזשהי תחנת רכבת. מצאו אותי ולקחו, אך זכרון עצוב זה נשאר לשארית חיי. אצל ילד שאין לו זכרונות מגיל יותר מאוחר, זה משמעותי וחשוב. הזכרון הבא מתקופת המהפך של חודש מאי. בשנת 1926. חזרתי לבד הביתה בת 15. זמנים לא שקטים. אני כמובן צידדתי אז בקידמה אשר ייצג פילסודסקי, אך בעצם הייתי שמאלנית, כמו במשך כל חיי, כלומר התנועה שחרטה על דיגלה את הסיסמאות שיוויון וחירות. בית ספר וורצקה, המנהל, חלק (מיעוט) המורים ומרבית התלמידים כולל בנות ממשפחות יהודיות עשירות צידדו בתנועה אנ-דה. לא קיבלתי ואיני מקבלת את החלוקה יהודים-פולנים, רק את החלוקה  קידמה –שמרנות. תמיד סברתי שישנם פאשיסטים גם בין היהודים. כל ידידי היו שותפים לדיעותי.

בבית הספר נחשבתי לתלמידה אינטליגנטית, אך לצערי למדתי מעט מאוד ובהתחשב בכישרונות ממוצעים וזכרון חלש זה לא הספיק. קראתי כמו כל התלמידים והתפתחותי השכלית היתה נורמלית, אך בגלל זכרוני החלש מעט אני זוכרת ממה שלמדתי. בית הספר היה ריאלי ולימודי חשבון ומדעים היו ברמה גבוהה. הכי מצער אותי מכל החסרים בהשכלתי, שאין לי שום מושג בפיזיקה וכימיה. במקצועות אלו ידיעותי משתוות לאלו של ילד ממוצע בן 8-9, וילדים מוכשרים בני אותו גיל יודעים יותר ממני. אני לא מתכוונת לידיעה של נוסחאות ואף לא בהבנת העקרונות, אני מתכוונת ליכולת חשיבה מדעית, מדויקת, דבר שבעיני חשוב ביותר בחיים ובעבודה, וזו תכונה שחסרה לי לחלוטין. לא ניתן לרכוש יכולת זו על ידי קריאה בספרים מדעיים או ספרי מדע פופולרי, כי בהם יש לרוב נוסחאות וחוקים.  ניתן לרכוש יכולת זו ע"י מגע עם אנשים משכילים בתחומים אלו ואינטליגנטיים, שאוהבים ללמד אחרים, לא רק להחליף דיעות, אך גם ללמוד מאחרים.

בכיתה הייתי אחת משלוש התלמידות המצטיינות. לא היתה לי כל בעיה לעבור את בחינות הבגרות. לא היו לי בתעודה ציוני "טוב מאוד" אך גם ציוני "מספיק" לא היו. הייתי מה שקרוי תלמידה של "טוב". התענינתי בפוליטיקה ונבדלתי אפילו מהנערות האינטליגנטיות אשר נושאים אלה לא ענינו אותן בכלל. אני לא הייתי חברה בשום ארגון אך היו לי השקפות שמאלניות בהתאם לעקרונות המהפכה הצרפתית. הידידים שלי- "העולם שלי"  בני הנוער לא כולם היו עניים, אך הכסף לא היה בעיניהם ערך לכשעצמו. עושרו של אדם או של בני משפחתו לא היה יתרון בעיניהם. לא היה עולה בדעתי להתידד עם מישהו ששפט בני אדם לפי מידת עושרם. זה המסר שספגתי בבית רום. מאז ומתמיד ידעתי  שבעלות על סכומי כסף גדולים מבטיחה נוחות, אך עצם עובדת היותו של מישהו עמיד, לא גרם לי לכבד ולהעריך אותו יותר. מזמן ידעתי שישנם אנשים חסרי כישורים ויכולת להשיג סכומי כסף גדולים, כמו ההורים שלי, אך על כך בהמשך.
                                                      
על תקופת בית הספר וורצקה אני יכולה עוד להוסיף שככל שעבר זמן פחות ופחות חיבבתי את בנות הכיתה, ויותר ויותר כיבדתי חלק מהמורים בשל האומץ שגילו בגינוי  והתנגדות לתעלולים האנטישמיים של התלמידות. אחד המורים שהיה יהודי מומר לא פצה פה, אך כמה מהמורים ומנהלת בית הספר בראשם, התנהגו למופת. באותה התקופה האנטישמיות בפולין התגברה. העובדה  שבזמנים כאלה נאלצתי ללמוד בבית ספר שכזה השפיע מאוד על מצבי הנפשי אך גם מאותו זמן פיתחתי הערכה רבה לאותם אנשים- נוצרים המוכנים להתיצב להגנתה של יהודיה, ולדרוש למענה זכויות שוות. עמדה כזו ראויה לכל הכבוד אפילו בארגות כה זניח כמו בית ספר. אי אפשר לדרוש מאף אחד בין שהוא יהודי או נוצרי, לאהוב את כל היהודים, אך יש לצפות מכל אדם, בכל מקום שיכיר במתן זכויות שוות לכל אדם ללא הבדל לאום או דת. באותו אופן מגיעות זכויות שוות גם לכושים. במובן זה רב צוות המורים בבית הספר הוכיח את עצמו.

בגיל 12-14 החלטתי שלאחר גמר הלימודים בבית הספר אלמד פסיכולוגיה. בין היתר השפיעו על רצוני התסמינים הפתולוגיים של המערכת העצבית שלי, בעיקר רעד הידים. אמנם לא אובחנה אצלי כל מחלה אורגנית של מערכת העצבים, ודווקא בשל כך החלטתי להרשם ללימודי פסיכולוגיה ולא לרפואה. בעצם לימודי הרפואה לא באו בחשבון, גם כי לא הייתי מתקבלת בהיותי יהודיה, וגם בשל העדר ידע מספיק בפיזיקה ובכימיה. רעד הידיים לא איפשר לי להשתתף בניסויים במעבדות בשיעורי פיזיקה וכימיה, אז לא כל שכן בבית ספר לרפואה. התחילו דיונים בבית. בני המשפחה הקרובה והרחוקה, ידידים ומכרים התנגדו נמרצות לרצוני ללמוד פסיכולוגיה. אז עדיין פסיכולוגיה לא נחשבה למקצוע במלוא מובן המילה. לא היו אלה אפילו "מריולוגיה" (לימודים שבהם אפשר למצוא חתן) כי במחלקות הומניסטיות למדו מעט גברים צעירים. המקצוע נחשב כלא רווחי וליהודים היו מעט מקומות עבודה, בדומה למקצועות אחרים.

סוף סוף הגיע סוף השנה וזמן הכניסה לאוניברסיטה. אך עוד לפני כן, אחרי בחינת הבגרות נסעתי לחופשה של ארגון הנוער האקדמאי. היה זה ארגון מתבולל ואנטיציוני שהתנגד להקמת מדינה יהודית. היה שם  דגש על עזרה הדדית. שהיתי במחנה בשני חודשי הקיץ. הכרתי בני נוער אינטליגנטיים, סטודנטים ורק איתם שמרתי על קשרים ואפילו התידדתי. רובם אינם כבר בין החיים. הם מתו מזיקנה או שנספו בגיל צעיר ע"י הנאצים. הייתי ידועה בין מכרי כבררנית בבחירת ידידים. מי שרציתי כידיד היה צריך להחזיק בהשקפת עולם מתקדמת, אינטליגנטי וחכם (אין הכוונה לחכמת חיים, ערמומיות או יכולת להסתדר), העדפתי את אלו שמרבים לקרוא ומבינים את מה שקוראים, בעלי ידע נרחב. העדפתי חכמים-רעים מאשר טפשים-טובים.


יום שישי, 10 במאי 2013


והנה מה שאני זוכרת מהבית של סבא וסבתא ברחוב מרמורק 19. קודם כל הדלת ועליה השלט שעברו כמה שנים עד שהצלחתי לפענח. את פירוש ד"ר אברהם הנדלזלץ הבנתי כמובן. אבל הקיצור של מגיסטר הלינה הנדלזלץ התברר לי שנים מאוחר יותר. היום הרצון שלה להיות מוכרת בתוארה האקדמי נוגע ללב ממש. אמא ספרה לי שאת המאסטר שלה כתבה הלינה על אמונות טפלות אצל אנשים משכילים. זה נושא מרתק בעיני. הייתי שמחה לקרוא את המחקר הזה. מעניין מה עלה בגורלו.

לאחר הצלצול בדלת, נשמע קול דשדוש של נעלי הבית של סבא. מן נעלי בית מעור כהה שהרגל מחליקה אליהן כמו כפפה. הכרתי אותן היטב כמובן. לא כל כך משום שנעלתי אותן בעצמי (מן הסתם מדדתי) אלא משום שעלין דרכתי פעמים רבות, כשסבא הרכיב אותי על צעדיו.

קבלת הפנים תמיד חמה ולבבית. מלווה במין אוווו ארוך כזה של שמחה. שירת התלהבות של מי שחיכה בכל ליבו הילדי לביקור. קול חם ומוכר. אם סבתא ליוותה את פתיחת הדלת היתה מן הסתם כפסע מאחורי סבא, אלא שאני זוכרת בעיקר אותו...

במטבח הצר לא סעדתי סעודות מפוארות אני חוששת, אלא טעימות של מעדנים צנועים כמו אשל ופרוסת לחם במרגרינה, או אולי ריבת פובידל. ביצה רכה במושב פלסטיק בצבע תכלת או כתום. קערת זכוכית קטנה עם רסק תפוחים. מולי סבא יושב ואוכל חצי אשכולית בכפית עם קצה משונן.

על המדף שמעל הכיור הכוסות עם הכיתובים "הסבא הטוב בעולם" ו"הסבתא הטובה בעולם" או משהו דומה. מקרר כבד דלת, שעון קיר. מחוץ למטבח מזדרון שדרכו עוברים אל שרותים עם דלת שנפתחה בכיוון ההפוך (מאז שסבתא נפלה והתעלפה שם פעם) וחדר רחצה עם סבונים הדבוקים למגנט.

בחדר העבודה של סבא, המצוי ממול לשרותים ולחדר הרחצה יש שולחן עבודה, ארון וספה. שולחן העבודה והארון מלאים בכל טוב. עטים מחליפי צבעים, כתבי עט וניירות עבודה של ההגהות של סבא, צעצועי העבודה של סבתא. בובות קטנות, אחת כושית ואחת לבנה, קוביות עץ ועוד מיני פיסות צעצועים. על הקיר תלויים הציורים הנבחרים של הנכדים. אני זוכרת את חלקם די בבירור.

כל זכרון הוא כמו בובת מטריושקה, כל פרט כללי יכול להתפרק לאינסוף פרטים קטנים. הנוכחות של סבא וסבתא נוכחת ומתפוגגת לערף עין. לרגע אני ממש מרגישה את סבא יושב על כסא העבודה. יכולה כמעט להריח את הריח שהיה בבית הזה. ריח ישן, אחר, של ספרים, של הפסנתר. ריח של חיים אחרים כשעוד היה הבית של סבא אברשה וסבתא הלינה. אי פולני במרכז תל אביב.
בעקבות כמה מחשבות ושיחות חשבתי שיהיה נחמד לכתוב כאן בבלוג אודות המשפחה שלנו. אילן יוחסין מתעד שמות בעיקר. אלא שמאחורי השמות ישנם סיפורים, אנקדוטות וזכרונות. אם נתחלק באלו, כך נדמה לי, אולי נוכל לשמר את זכרונם.

עץ המשפחה