אגודת הסופרים העבריים, ורשה, 1936. ישראל אליהו הנדלזלץ, ראשון משמאל

כתבה על פועלו של ישראל אליהו הנדלזלץ (סבא של אליזבת ומיכאל) בבלוג הספרנים

הלינק לכתבה:
http://blog.nli.org.il/pinocchio/#.WfYVVGMrUvQ.facebook

זכרונותיו של אברהם הנדלזלץ, נכתבו בעברית.

ביום 1 בספטמבר 1939 פרצו גייסות הצבא הגרמני את גבולות פולין, ובאותו יום נפלו הפצצות הגרמניות על ורשה. התעמולה הפולנית מסרה על התנגדות הצבא הפולני ועל נצחונו כביכול. ביום ה-3 בספטמבר הודיעו אנגליה וצרפת על מצב מלחמה בין ארצותיהן וגרמניה הנאצית, אולם המצב בחזית הידרדר במהרה ובליל ה-6 בספטמבר נשמעה קריאה ברדיו שכל הגברים הכשירים לשירות צריכים לעבור מזרחה, שם מתארגן צבא הגנה.

אור ליום ה-7 בספטמבר נפרדתי ממשפחתי ויחד עם גיסי יצאנו לדרך. חלק מהדרך עשינו ברגל. בדרך נתקלתי בעגלה הרתומה לסוסים, השייכת להורים של חברי מהלימודים, בעלי מפעל למי סודה. מסענו בעגלה דרך מסוימת. ב-12 או 13 בספטמבר הגענו לעיירה שרשוב. שם גר סבי. אחרי יום מנוחה נסענו הלאה וב-17 בספטמבר הגענו לעיירה נובוגרודק, שם נפגשנו עם יחידות הצבא הרוסי. לעיירה זו פנינו, כי שם התגוררה המשפחה של הצייר אלטמן, שהיה חברה של אחותו של גיסי, וגם חברה קרובה של אשתי לעתיד הלינקה, אתה היה לי קשר עוד בורשה.

לא היתה כבר שום סיבה לזוז הלאה, והתחלתי להסתדר בעיירה. התחלתי לעבוד בבית חולים יהודי. מנהל בית החולים קיבל אותי באהדה ועזר לי הרבה. כעבור כמה זמן התקשרתי להלינקה, שביחד עם שתי חברות יצאה מביתה ובדרכים לא דרכים חצתה את הגבול בין השטח הכבוש של גרמניה והשטח בשליטת הרוסים. זה היה אז אפשרי. ביום 28 בנובמבר היא הגיעה לנובוגרודק. ב-30 לנובמבר פנינו לרב מקומי - זקן וחרש - והוא סידר לנו חופה. בקבלת הפנים הצנועה השתתף גם ראש שירותי הבריאות מטעם השלטונות הרוסיים, שאיחל לנו חיים טובים, ושנביא תועלת למולדתינו החדשה.

אני התחלתי לעבוד בשירות הרפואי במרפאה, ובאותו הזמן גם בתחנה לשחפת. הלינקה הלכה ללמוד את השפה הבילורוסית. לעבוד בפסיכולוגיה היה בלתי אפשרי, כי  המדע הזה ("פסיכולוגיה") נאסר במערכת החינוך. גיסי יצא לדרך חזרה לוורשה, כדי להביא את אשתו ובנו בן השנתיים ואת אבי ואחותי הקטנה. אז נודע לי שאמי נספתה בהפצצה הכי חזקה על וורשה. נדמה לי שהיה זה ביום ראש השנה או יום כיפור.

התחילה תקופת הפוגה בחיינו, שנמשכה עד ה-22 ביוני 1941. אבא שלי קיבל משרת ספרן בסמינריון למורים. גיסי ואחותי הבכורה עברו לאחר זמן קצר בנובוגרודק לעיר ברנוביץ', ומאז לא ראיתי אותם. לא ידוע לי מה עלה בגורלם. כנראה היה גורלם כגורל כל האוכלוסיה היהודית.

הלינקה אחרי תום לימודיה התחילה לעבוד כפקידה במערכת הבריאות. בעיר התארגן תיאטרון בובות, בראשו עמד אומן פולני (לא יהודי) ובין שחקניו היה בחור מוכשר מאוד. יהודי. אני קשרתי קשר עם התיאטרון וכתבתי מוסיקה להצגותיו. בינתיים הגיעה לנובוגרודק חברה של הלינקה. לוצ'יה, שהיתה בקטריולוגית והתחילה לעבוד במעבדה. היא הכירה את השחקן היהודי-וויטק והם התחתנו. הקשר עם התיאטרון היה מאוד חשוב והוא השפיע על עתידינו. תיאטרון הבובות היה נייד והוא הציג במקומות שונים. היתה להם משאית. עם פרוץ המלחמה כל הצוות עם משפחותיהם עלה על המשאית בכדי לנסוע לעומק ברית המועצות. מנהל התיאטרון, פולני, ואשתו, החליטי להשאר במקום ולעבור לאיזה כפר ולא לנסוע לברית המועצות, שהאהדה אליה לא היתה גדולה, ואז הציע לי המנהל שאת מקומו ומקום אשתו הוא נותן לי ולהלינקה. זו היתה הזדמנות, הודות לה הצלחנו להתחמק מהגרמנים.

נסענו מזרחה, עד שהגענו לקו הגבול הישן בין רוסיה לפולניה. משמר הגבול לא הרשה לנו לעבור, אבל בזמן משא ומתן החלה הפצצה אוירית, וכל אנשי משמר הגבול ברחו מעמדותיהם. נהג המשאית ניצל את ההזדמנות ועבר את הגבול. עברנו את נהר הדנייפר. המשאית היתה עמוסה יתר על המידה, ובמקום מסוים אמר לנו המנהל של הלהקה שאין באפשרותם להסיע אותנו הלאה, אנו לא שייכים ללהקה. הצטערנו לעזוב את המשאית. לאות הזדהות עימנו ירדה גם לוצ'יה עם בעלה השחקן ועוד בחור צעיר. התחלנו את דרכינו ברגל, מכפר לכפר. הגענו לתחנת רכבת, שם חיכו קרונות משא שהיו צריכים לנסוע מזרחה. עלינו לרכבת, אך היא לא זזה. פנינו למנהל התחנה וביקשנו ממנו שיתיר לנו להמשיך ברגל. הוא לא התנגד לכך. אחרי כמה קילומטרים, ואנו בתוך השדה, פתאום יצאו מיער סמוך כמה מכוניות של בית חולים שדה. החיילים עצרו אותנו וביקשו תיעודות. אני הייתי בכובע קייצי, אבל באדרת פרווה חורפית. לרוע מזל היתה בידינו מפת המקום. ברור -אנחנו מרגלים! העלו אותנו למכונית, מול כל אחד מאיתנו ישב חייל עם רובה נצור. מצב רוחינו לא היה מעולה. מי יודע מה יכול להכנס לראשו של מפקד הקבוצה. נסענו כמה זמן והגענו לתחנת הרכבת ממנה יצאנו. מנהל התחנה ראה אותנו ושאל: כבר חזרתם? היה ברור שדיברנו אמת, והמפקד הירפה מאיתנו.

החלטנו כבר לא ללכת ברגל ולהשאר ברכבת. הרכבת סוף סוף זזה ואנחנו המשכנו בדרכינו. בכל מקום שהזדמנו, אני פניתי ללשכת הגיוס, ובכל מקום אמרו לנו – להמשיך לנסוע. לבסוף בלשכה אחת גייסו אותי - בכל זאת רופא (לקחתי אתי את הדיפלומה שלי). ומה עם אשתי? היא אחות! זה לא שכנע את הפקיד והוא אמר: היא תמשיך הלאה ותתכתבו איכשהו. היתה לנו רק כתובת אחת במוסקבה: משפחתו של הבמאי רוטבאום, שהיה ידיד של האחות של הלינקה. זה לא היה עוזר לנו, כי המשפחה פונתה ממוסקבה. נפרדנו מנשותינו. בעלה של לוצ'יה גויס גם הוא. הושיבו אותנו בעגלה רתומה לסוס והובילו לשדה פתוח. שם נשארנו כל היום. נתנו לנו משהו לאכול והסיעו אותנו הלאה. במקום מסוים, תחנת רכבת מסרו אותי לידי מנהלת לשכת הבריאות, והיא אמרה לי שעלי לארגן בית חולים צבאי. קיבלתי לעזרה 4 קציני מילואים. גם להם וגם לי לא היה שום מושג על ארגון והפעלת בית חולים. למזלי, ביום המחרת הגיע רופא מעיר המחוז, שעליו היה להקים את בית החולים והוא מינה אותי לעוזרו.

כעבור יום נוסף הגיע בית חולים מאורגן ואותי מינו למנהל מחלקה. בית החולים התמקם במועדון עובדי הרכבת, על יד המסילה (מחשבה טיפשית- מסילת ברזל זו מטרה ברורה להפצצה), ובאמת כעבור יומיים הופצץ בית החולים לשמזלינו הרב היה ריק מחולים ופצועים. בבוקר אני ישבתי בחדר וכדרכי קראתי ספר שמצאתי. כאשר שמעתי את רעש המטוסים התחלתי לחשוב מה עדיף? להשאר בתוך הבנין או לצאת. החלטתי לצאת ובאותו רגע נפלו פצצות. היו לנו פצועים והרוגים. התפנינו למרפאה עירונית, שם הפצועים קיבלו עזרה וההרוגים נקברו, וכל השאר הועמסו על קרונות הרכבת שזזה ונסעה לכיוון מזרח. הנסיעה נמשכה שלושה שבועות. כאשר חצינו את נהר הוולגה הופסקה ההאפלה והכל נראה שלו. בסוף המסע הגענו לסיבריריה התיכונה ושם נשארנו כששה שבועות. שם אחרי זמן ממושך יכולתי להתרחץ ולשכב לישון במיטה עם סדינים נקיים, שמיכה וכרית. היה די קר, אבל למזלי לקחתי עימי את מעיל הפרווה והוא הציל אותי.

כל הזמן לא קיבלנו פצועים או חולים ובעצם לא עשינו שום דבר. כל מחשבותי היו איך למצוא את הלינקה. באותו זמן פעל כבר מנהל מרכזי לפליטים. כתבתי לשם מכתב וקיבלתי תשובה שאין היא מופיעה ברשימות. לא הסתפקתי בזה והתחלתי לכתוב למנהלים במחוזות, כמובן להוציא את המקומות שהיו כבר בשלטון הגרמנים והמחוזות במזרח הרחוק. כתבתי כ-30 מכתבים והתחלתי לקבל תשובות: לא ידוע. אינה מופיעה ברשימות, ופתאום מכתב, מופיעה. נמצאה בעיר בלשוב בפלך סרטוב. באותו זמן כבר היה נצחון הראשון ליד מוסקבה, ובית החולים קיבל פקודה לזוז מערבה. קיבלנו רכבות עם קרונות נוסעים ועזבנו את סיביר. בדרך התברר לנו שדרכנו היא דרך העיר בלשוב. כשהגענו לשם לקחתי שתי ככרות לחם ורצתי לעיר. ברוסיה בדרך כלל תחנת הרכבת היא במרחק מסוים מהעיר. אחד מחברי, רופא יהודי מקייב התחבר אלי ורצנו העירה. לאן לפנות? כמובן למחלקת החינוך. שם אמרו לנו שלא מכירים אותה. מה לעשות? נזכרתי שהיא היתה בחברת לוצ'יה שהיתה עובדת מעבדה רפואית במחלקת הבריאות. איפה המחלקה? עובר אורח אמר לנו שהוא עצמו פליט, אבל הוא יודע שפה קרוב יש תחנה למחלקה בקדחת. נכנסנו לשם ואמרו לנו שלוצ'יה עובדת בבית החולים. איפה בית החולים? על יד תחנת הרכבת. התחלנו לרוץ בחזרה, הגענו לבית החולים לפני השעה שלוש. קץ העבודה. נכנסנו למעבדה ומצאנו את לוצ'יה. איפה הלינקה? הסתבר שהיא התידדה עם משפחה מקייב והם החליטו לנסוע יותר מזרחה וצפונה לרפובליקה הטטרית.

בכל אופן היתה לי כבר כתובת, עיר ממדוש. מייד שלחתי מברק וכסף (כסף היה לי, כי קיבלתי משכורת ולא היה בידי להוציא אף פרוטה). בכל אחד ממכתביה ביקשה הלינקה שאשלח לה דרישה לבוא אלי. זה היה תנאי לקבלת רשיון לנסיעה ורכישת כרטיס נסיעה. כשרק בית החולים הגיע למקומו המיועד שלחתי לה את הנדרש והיא יצאה לדרך. מעיר ממדוש היא יצאה במגלשה בחברת קבוצת מגויסים לצבא. כאן נוצר ניגוד אינטרסים בולט: היא רצתה להגיע מהר ככל האפשר, והם שאפו לאחר את הגעתם למקום. עליה לרכבת גם היא היתה קשורה במתן שוחד – בקבוק וודקה לנהג הקטר. בבלשוב  לא היה קל, למרות שלוצ'יה קיבלה עבודה במקצועה זה לא הקל על שתיהן והן התפרנסו בעיקר ממכירת חפצים שהיו בידיהן. ביום אחד לא הצליחה הלינה למכור דבר ולא נשארה לה פרוטה אפילו לקניית לחם. מיואשת היא חזרה למעונה, ואז סיפרה לה בעלת הבית שהיו אצלה אורחים וכיוון שלא היה לה משקה לכבדם, היא לקחה בקבוק בושם (או-דה-קולון) שמצאה בחדר החברות תמורת המשקה היא שילמה חמישה רובלים, ובזכות זה יכלו החברות לקנות לחם.

בבלשוב הלינקה התידדה עם משפחת רופאה יהודיה שהתפנתה מקייב. המשפחה החליטה לעזוב את בלשוב שנראתה להם קרובה מדי לחזית והלינקה התחברה למשפחה. הם עלו על ספינה ששטה במעלה הוולגה והגיעו לקהיליה הטטרית. שם חלתה הלינקה בדלקת מעיים ואף היתה מאושפזת בבית חולים. כשהתאוששה ויצאה מבית החולים קיבלה עבודה כמרצה לפסיכולוגיה בסמינריון למורים לתלמידים טטריים, שהבינו רוסית בקושי. מכתבי היה לה לגאולה מסבלה. כשהלינקה הגיעה לאוסמן והתאוששה קצת, היא התחילה לעבוד כפועלת בבית חרושת מקומי לטבק. הנהלת בית החולים לא הרשתה לה לקבל תזונה במסעדת בית החולים, איפה שאני קיבלתי אוכל. במשך הזמן קיבלתי רשיון לקבל את מרכיבי התזונה כתשורה מבית החולים ובעלת הבית איפה שגרנו הכינה לנו ארוחות וגם היא וביתה נהנו מזה.

בבית החולים עבד בתור פקיד עורך דין מקומי – טיפוס מאינטליגנציה רוסית מלפני המהפכה – איש צעיר. היינו נפגשים בביתו, היה שם פסנתר ואני ניגנתי ואף הלחנתי שירים למילות האיש. אחיותיו שרו יפה ושם הכרתי מוסיקה רוסית קלסית. את השירים שהלחנתי אני חושב לטובים ביצירותי. בנובוגרודק, שם בילינו שנה וחצי, הרגשנו כמו בבית . החיים היו מסודרים. היה לנו חדר אצל משפחה בבית קטן. היה טוב וחם. במקום היתה חנות ספרים ושם רכשנו כמה ספרי רפואה ופסיכולוגיה בפולנית וכמה ספרים ברוסית. נוצר אוצר ספרים כמו תמיד. בסביבתנו פעל תיאטרון בובות. קשרתי קשר גם עם בית הספר למוסיקה ועם המורות, נתתי גם קונצרט – רסיטל, ניגנתי ערב שלם של יצירות שוברט, שומן ואחרים – היו גם הודעות מודפסות. התחלתי גם לכתוב מוסיקה – כמה יצירות לפסנתר, כינור ואף טריו לכינור, צ'לו ופסנתר.

למקום באו כמה רופאים פליטים, חברי מהלימודים. בא גם ד"ר איסלר, היתה לנו חברה טובה, גם של רופאים מקומיים, יהודים צעירים וקומוניסטים אדוקים. היו שם גם רופאים פולנים ומישהו העלה אפילו מחשבה להקים פקולטה מקומית לרפואה. לנובוגרודק הגיעה גם דודתה של הלינקה עם בעלה, מהנדס רדיו. נוצרה סביבה משפחתית. היה גם אבי ובנותיו. אחותי הגדולה עם בעלה עברו לברנוביץ'. הכל נקטע ביום 22 ביוני 1941. כאמור, אנחנו הצלחנו לעזוב את נובוגרודק. יתר הרופאים היהודים, ללא ידיעתינו, לקחו את האמבולנס המקומי ורצו לחמוק. אבל זה לא עלה בידם והם חזרו כעבור כמה ימים בחזרה. הרופאים וגם דודה של הלינקה הלכו ליערות והתחברו לקבוצת פרטיזנים מקומית. כולם עברו את המלחמה וניצלו, פרט לרופא אחד שנרצח. רופאה אחת, חברה שלי מהלימודים, היתה כבר בהריון מתקדם. היא ובעלה מצאו מחבוא. היא ילדה בת. אחרי המלחמה הם השתכנו בלודז', ובשנת 1956 עברו לשבדיה. בעלה, גם כן חבר שלי מהלימודים, נפטר והיא המשיכה להתגורר בשבדיה. בעלה של דודתה של הלינקה, שנספתה, חזר לנובוגרודק, התחתן שנית ובשנת 1945 עבר בדרך בלתי ליגלית לאוסטריה והיגר לקנדה. הוא נפטר כעבור כמה שנים. אישתו השניה ובתו החורגת נמצאים בקנדה. הקשר שלנו עימם נותק.

כשהמצב בשדה הקרב הידרדר והחזית זזה מזרחה, בית החולים שינה את מיקומו. איני זוכר איך יצאנו משוכמן, כנראה בקרונות נוסעים, והגענו לכפר מיכיאלובקה. איני זוכר אם שם הוקם בית חולים ואם קיבלנו פצועים. אני זוכר רק שקיבלנו פקודה לזוז הלאה, מזרחה. אמרה בעלת הבית בו קיבלנו חדר, מורה במקצועה, בלעג: אתם בורחים? האוכלוסיה המקומית מזמן מאסה בשלטון הקומוניסטי וחיכתה בכליון עינים לבוא הגרמנים. ממיכאילובקה הגענו, על גדות הוולגה מצדה המזרחי לכפר לוגובה פראיילקה. לילה ראשון לננו על הרצפה בחוף. אותו לילה ראינו את כל הנהר בלהבות. ספינות עמוסות דלק פוצצו ע"י הגרמנים. למחרת קיבלנו מעונות והתחלנו לעבוד. מצד סטלינגרד שעוד לא היתה במצור הגיעו ברגל קבוצות של פצועים קל, וכל העזרה שלנו היתה לתת אוכל – עגבניות – ולצוות ללכת הלאה, צפונה. כעבור כמה זמן העלו אותנו על מעבורת ועברנו לצד המערבי של הנהר והגענו – איני זוכר באיזו תחבורה - לכפר סולמטינה, צפונית מערבית לסטלינגרד. איני זוכר מתי היינו עם הלינקה בסטלינגרד, עוד לפני המצור, וקנינו מעיל פרווה להלינקה מעור כלבים.

בסולמתינה נשארנו זמן די ממושך. כל תקופת הקרב על סטלינגרד. העיר היתה במצור של הצבא הגרמני, שהפגיז אותה והרס אותה כמעט כליל, ואז קרה נס צבאי: הגייסות הרוסיות מצד קווקז ומצד מערב התקרבו לסטלינגרד ושמו מצור על היחידות הגרמניות שהותקפו משני הצדדים, מבחוץ ומבפנים. כך התרחש הנצחון הרוסי הראשון שהשפיע על מהלך כל המלחמה. בשבי נפלו כ-60 אלף חיילים גרמנים עם מפקדם המרשל פאולס. בזמן נדודינו השתנה היחס של שלטונות הצבא לאזרחים זרים, כמו אנחנו. אני קיבלתי דרגת קצין (סרן) והלינקה התקבלה לעבודה בבית חולים כאזרחית במחלקת המדים. בין תפקידיה היה לרשום את כל המדים שהביאו הפצועים ולתת קבלות. העבודה היתה לפני המקלחות והמדים היו מלוכלכים ומלאי כינים. בדרך נס היא לא לקתה בקדחת הבהרות.

אחרי הנצחון בית החולים הוזז מהמקום. היעד היה העיר ילץ בפלך אוראל. באחת התחנות נעצרה הרכבת לזמן ממושך. נסענו אז בקרונות מסע, 40 איש בקרון. הנהלת בית החולים התחילה לפעול לזרוז דרכנו ובעזרת שוחד קבלנו קטר וזזנו. נסענו רק כעשרים קילומטר והשאירו אותנו בתחנה קטנה - בלדה. נשארנו לשלושה שבועות. לבסוף נסענו והגענו למקומנו. איני זוכר כמה זמן נשארנו בילץ. מכאן עברנו מערבה לעיר בוזיצה. אני הועברתי מבית החולים להנהלת בתי החולים ונתמניתי חבר הועדה  הרפואית ותפקידי היה לבדוק את תעודות המחלה ופטור משירות של ועדות רפואיות בבתי החולים. הלינקה גם היא התקבלה להנהלה ועבדה במחלקה הרפואית. היא כבר שלטה טוב בשפה.

מבוזיצה עברנו הלאה מערבה לעיירה ריציצה ברוסיה הלבנה. אחרי כמה זמן קיבלנו פקודה לעבור לסיאדלץ, כבר בפולניה. אנחנו לקחנו חופשה קצרה ונסענו לנובוגרודק להוודע מה עם משפחתי. בנובוגרודק נודע לנו שבשנת 1942 אספו הגרמנים את כל האוכלוסיה היהודית בבית העלמין וחיסלו את כולם ביריות. כך נספו אבי ואחותי הקטנה. בנובוגרודק מצאנו את דודה של הלינקה, שכתבתי עליו קודם. הוא היה מנהל הנקודה הרדיופונית במקום. אנחנו הגענו לנובוגרודק ב-7 לנובמבר 1944, החג הכי חשוב לרוסיה - יום המהפכה, ודווקא ביום זה התקלקלה הנקודה. פחדנו שהדבר לא יחשב לסבוטאז' מצד הדוד, אבל שום דבר לא קרה. עזבנו את נובוגרודק והגענו לסיאדלץ, ליחידתינו. כעבור כמה שבועות, כשנודע לנו שהתארגן צבא פולני, שילחם לצד הצבא הרוסי, פניתי לשלטונות בבקשה להעבירני לצבא הפולני. הוזמנתי לשם כך למוסקבה, למפקדת הצבא, והופנתי למפקדת הצבא הפולני. קיבלתי הפניה ללובלין לבית חולים צבאי ת.660.

חזרתי לסיאדלץ, ארזנו את החפצים הלא מרובים שהיו לנו ונסענו ללובלין. הנסיעה היתה קשה מאוד. הרכבות היו עמוסות למדי וכל הנסיעה - לילה שלם- עמדנו בפרוזדור ללא אפשרות לזוז. בלובלין התחלתי לעבוד בבית החולים, שהיה מורכב מרופאים שבאו מלבוב - כולם פולנים, פרט לסגן מנהל שהיה יהודי (כנראה מומר). הרופא הזה עלה לישראל וגם השתתף בחגיגת הבר מצווה של בני.

אחרי כמה זמן  הועבר בית החולים לפוזנן. הלינקה לא עבדה בזמן הזה. בפוזנן נתקלתי במודעה שיהודים הנמצאים בעיר מתבקשים לפנות לכתובת מסוימת. אף על פי שחשדנו שנתמנה כאן מלכודת, (התחושה כלפי היהודים לא היתה אוהדת ואף אירעו מקרי רצח) הלכתי לכתובת ופגשתי אנשים מענינים. את המודעה פרסם יהודי תושב המקום, בעל חנות לדברי כתיבה, שהזבנית שלו, פולניה, החביאה אותו והצילה את חייו. הוא התחתן אתה. הוא חיפש יהודים כדי לנסות ליצור קהילה ולהשתלט על רכוש הקהילה מלפני המלחמה. כמובן שאני, שלא הייתי תושב העיר, לא באתי בחשבון, אבל הפגישה היתה מענינת למדי. בפוזנן, ביום בהיר אחד, שמענו העם מתלהבים כשהודיעו על סיום המלחמה ועל הניצחון.

מפוזנן עברנו לבידגושץ' לבית חולים צבאי רוסי, שנמסר לצבא הפולני. בבידגושץ' היתה גם היחידה הרוסית בה עבדה הלינקה קודם. הם קיבלו אותה לעבודה ואני המשכתי לעבוד בבית החולים. כעבור כמה זמן הציעו לי לעבור למפקדה המרכזית של חיל הרפואה בוורשה. כך נגמרו הרפתקאותינו במלחמה.

בזמן כתיבת קורותי בזמן מלחמת העולם השניה, החלו לעלות בזכרוני שברי מאורעות ותמונות - אחדות בהירות, אחדות מעועמות - שאיני מצליח למקם בזמן ובשטח. אילו התחלתי לרשום את הזכרונות יותר מוקדם, בזמן שהלינקה עוד היתה חיה, אולי התמונה היתה מתבהרת יותר.

בהתחלה עבדתי בבית חולים 2588. מנהלת בית החולים היתה רופאה יהודיה, ד"ר שוקשינה, עמה נסע בית החולים לסיביר. כאשר חזרנו לאחר חודשיים לרוסיה האירופאית, הוחלפה ההנהגה ובמקום ד"ר שוקשינה הגיע ד"ר בוגן, איש מבוגר ומארגן גרוע, שלא התאים לתפקידו. הניהול שלו התבסס על זה שהוא ישב במשרדו ובכל פעם שהיה לו נחוץ משהו, היה קורא בקולי קולות שפלוני או אלמוני יופיע לפניו. קיצו היה מר – הוא התחבק עם אחת האחיות (האחיות ברובן היו נערות צעירות כפריות, בדרך כלל מסורות לעבודתן, ועובדות קשה). נדבק במחלת מין והתאבד, כנראה אחרי שעזב את בית החולים. במקומו בא ד"ר סוגולוב. גם הוא יהודי מחרקוב. אדם צעיר ונמרץ, שהעמיד את בית החולים על הרגליים. לפי שאני זוכר זה היה עוד באוסמן.

התמונה הראשונה שאני זוכר, שאני יושב בקצה יער עם אדם אחר ואני מספר לו על יצירות מוסיקליות ומראה לו אחד השירים שכתבתי. אין לי מושג מתי ובאיזה נסיבות זה היה, איך הגעתי ליער ומה עשיתי.

תמונה שניה – שאני והלינקה מחפשים דירה והקצין שממונה על דיור הרופאים מביא אותנו לאיזה חדר. בעלת החדר פותחת לנו את הדלת ואנחנו רואים במיטתה שוכב איזה גבר ופניו פונים אל הקיר. כנראה היתה זו דירה של זונה במקום. כמובן לא נשארנו בחדר זה.

תמונה שלישית – ערב חורפי. כל הצוות המנהלי נמצא במטה. במועדון המקומי. מחלקת החולים עליה אני ממונה נמצאת במבנה בית הספר, במרחק 200-300 מטר. אני יוצא מהבנין לבדוק את מצב המחלקה. כשאני בחצי הדרך מגיעים מטוסים גרמניים ומתחילה הפצצה. אני נשכב על האדמה, וכשההפצצה נגמרת אני רץ למחלקה לראות איך המצב. הבניין עומד על תילו, אין קורבנות בנפש, אך כל החלונות נופצו. החולים עטופים בשמיכות .הופעתי עזרה להרגיעם. הם שואלים אותי: יהיה עוד? אני עונה: איך אני יכול לדעת? כעבור כמה זמן אני חוזר למטה ופה פוגשים אותי. הלינקה מאוד לא שקטה ומתעצבנת בגללי.

זכרון שלישי: אנחנו נוסעים ברכב מסע, ואני יושב בתוך הקרון, אבל על יד הבלם על ספסל.

זכרון רביעי: הרכבת עומדת על הפסים בלי קטר (כשלושה שבועות). לילה בתוך הקרון עומד תנור קטן ואני צריך לשמור על האש, להוסיף מתי שצריך עוד עצים. בשביל חברי הרוסים זה דבר פשוט, הם מנוסים בזה, אבל בידי התנור נכבה וקור שורר, עד שמישהו קם משנתו ומעורר את האש.

זכרון חמישי: שדה חיטה במקום ששם היו בעבר קרבות. אני מטייל ומסתכל אולי אמצא איזה חפץ שנשאר בשדה הקרב, אולי שעון גרמני, איני מוצא שום דבר.

זכרון ששי:  אני נוסע עם עוד קצינים במשאית פתוחה באיזה שליחות. איני זוכר לאן ולאיזו מטרה. כנראה זה היה בתקופה שאני כבר הייתי בהנהלת בית החולים בועדה הרפואית.

זכרון שביעי: המחלקה נמצאת בשורת בתים כפריים. בכל בית 6-7 חולים ופצועים שוכבים במזרונים על הרצפה. חורף. בחוץ קר, אבל מזג אויר בהיר. אני בלי מעיל אבל עם חזיית פרווה, עובר מבית לבית. בצריף אחד, צריף 17, נמצאים חולים בדיזינטריה. מצבם קשה וכל יום יומים מישהו נפטר. תרופות אין. מנהל בית המרקחת מעיר לי שאני צריך לעשות משהו כדי שלא יאשימו אותנו בסאבוטז'. אני פניתי למנהל בית החולים שיתן בידי תרופה סולפידין שהיתה בתקופה זו בכמויות מוגבלות למדי ונמצאה ברשותו הבלעדית של המנהל. הוא אמנם משיב את פני ריקם, כי התרופה נועדה לטיפול בפצועים קשה, אבל מעמדי ניצל. ביינתיים המגיפה דעכה.

זכרון נוסף: ערב חורפי, אנחנו נמצאים במטה. נשמעת הפצצה ולבית החולים מגיעים כמה חיילים פצועים. חברים בלהקה אמנותית שהופיעה בבית חולים אחר. אחד החיילים האומנים נפצע בבית החזה עם נזק, כנראה בכלי דם גדול. הוא יושב ומפריש דם מהפה, הדם אדום ונעשה בהדרגה יותר בהיר. אנחנו עומדים חסרי אונים ואין ביכולתינו לעשות שום דבר. אנחנו רואים איך החיים אוזלים. אדם מת לפני עינינו.

כאשר הגענו לעיר ילץ לא היה לנו מבנה והפצועים התמקמו באולם תיאטרון, שכבו על הרצפה באולם ובתאים. לא היו מקומות לבתי שימוש וכל האולם היה מלוכלך ומזוהם. המצב נמשך כמה ימים, וקיבלנו מקום יותר מתאים. כעבור כמה ימים ביקרנו בתיאטרון שחזר ליעודו. בהופעת להקה שהגיעה מהבירה עם תכנית מגוונת, החל מהופעת רביעיה קלסית וכלה בהופעת קרקס. אז שמעתי לראשונה את הרומנסה מהרביעיה של בורודין. את הרושם שבמוסיקה הזו עשתה אני זוכר עד היום.

יום חורפי בהיר. במטה יושבים ומשוחחים שיחת חולין. מנהל בית החולים חולם: כעת כמה טוב היה להתישב בבית שימוש מחומם עם עתון מרכזי.

כבר הרבה זמן שאני מתכנן לכתוב פה בבלוג. אני חייב לציין שאחרי היומנים של סבתא זה לא פשוט. זה סוג של מסמך שכל דבר אחריו נראה שולי וטיפשי.לא פשוט לקרוא את זה - אני מרגיש כמו מציצן. האופי של הדברים הוא כל כך אישי.  עולות לי הרבה מחשבות בראש על סבתא, סבא, מיכאל ואלי. נוצרת לי תמונה של סבתא כאישה לא פשוטה בלשון המעטה. אבא כבר סיפר לי דבר או שניים אבל זה עולה על כך בעשרות מונים. קשה כמובן לשפוט 

יש לי מעט זיכרונות מסבתא. יש לי תמונה בראש שאנחנו יושבים במטבח שלהם ואני אוכל משהו והיא יושבת מולי.זה כמעט הכל. חוץ מזה אני זוכר שחגגנו סדר אצל סבא וסבתא בסלון.ישבנו על הספה והיו שם גם זוג חברים של סבא וסבתא (אישה עם שער לבן אסוף לפקעת על הראש ומשקפיים גדולים) . אני לא זוכר הרבה מהסדר. בחדר המגורים שלהם היה ארון ספרים עם סדרה של ספרים , המון ספרים. אני חושב שזו הייתה אינצקלופדיה או משהו דומה בפולנית. כשהיינו שם הייתי תמיד מוציא ספר אחד ומדפדף. אני לא יודע למה. אני חושב שחלק גדול עבר לחדר השינה של סבא יותר מאוחר. והיה הפסנתר . אני לא זוכר את סבא מנגן עליו. אבא ניסה לפעמים אבל לא ממש . אבל הוא תמיד היה שם והיו כל מיני ספרי תוים. חדר העבודה של סבא היה תמיד מלא בדברים מענינים. שעונים, עטים,כל מיני. 

אני זוכר שכשהייתי בצבא הייתי מגיע לבקר את סבא . הוא תמיד מאוד שמח כשבאתי. בשלב הזה אני חושב שהזיכרון שלו לא היה מאוד טוב כי אני זוכר שתמיד ניהלנו אותה שיחה על מה אני רוצה ללמוד. אבל יש לי זכרונות טובים .הרושם שלי ממנו היה של איש ׳רך׳ ונעים. תמיד רגוע ומחושב. היה לי מוזר שהוא מופיע ממש מעט הזכרונות של סבתא. זה בעיקר קשור למבנה האישיות שלה. הייתי שמח לשמוע ולדעת עליו. למרות שרוב המיתולוגיה של ההנדלזלצים קשורה אליו אני לא מרגיש שאני מכיר אותו.

חבל שני לא אהיה במפגש .הבלוג הזה והביקור בפולין גורמים לי לחשוב הרבה על הצד ההנדלזלצי שבי. עליהם, על פולין, על המלחמה, על ההגירה ובכלל. אלי ומאיה, תודה לכם על התרגום והמאמץ . זה חשוב לי, זה חשוב לנו. 

חלק שמיני ואחרון של זכרונותיה של הלינה. 1965-1980

ובכן השנה היא כמדומני 1965. לאחר שפוטרתי מהעבודה בבית החולים המשכתי לנסוע למבדקים למקומות מרוחקים. ביוני 1965 הצלחתי לנסוע לביקור לוורשה. אחרי שלושה סירובים קיבלתי סוף סוף ויזה לפולין. סידרה לי את זה חברה מבית הספר, כפי שכבר כתבתי. היתה לה פרוטקציה ישירה לראש ממשלת פולין דאז - יוזף צירנקייביץ'. קיבלתי ויזה לחודש אך בוורשה הארכתי ללא שום קושי בחודש נוסף, כך שהביקור בפולין ארך חודשיים מלאים. היתה זו קרן אור ראשונה בחיי מזה 8 שנים. היו לי אז בפולין כמה קרובים (בת דודה של אימי רופאת שיניים ובת דודה מדרגה שניה - רופאה). היו לי די הרבה חברים קרובים. פגשתי בוורשה הרבה מאוד אנשים. גרתי אצל ידידים ואצל בת הדודה, רופאת השיניים. היה לי שם טוב מאוד. וורשה בשנת 1965 היתה עוד יותר יפה מזו שעזבתי בספטמבר 1957. ולמה עשיתי זאת? למען אושרם ועתידם של ילדי הקרבתי את מצבי הפיזי והנפשי הטוב, את ההצלחה המקצועית. העבודה החלה להסתדר באופן חיובי אחרי ההפוגה המלחמה והנחיות המפלגה. וורשה היתה שוב שלי, למרות העדרותי ממנה במשך 8 שנים.

האופורטוניסטים שבאו לישראל ב-1969 טענו שדבר לא קושר אותם לפולין, לא שפה, לא תרבות לא תיאטרון או ספרים. לעומת זאת הם פטריותים ישראליים. ברב המיקרים הם לא ידעו עברית, לא קראו ספרים ועיתונים בעברית, לא ביקרו בתיאטרון הישראלי. על מה הסתמך הפטריוטיזם הזה?

...................................................................................................

רק על זה שבישראל הם קיבלו משרות קבע. האם זה אינו אופורטוניזם? זה כן! האם כל הפטריוטים ישראלים, פולנים, אנגלים אמריקאים וכו' הם אופורטוניסטים? לא. בדיוק כמו שלא כל הדתיים הם אופורטוניסטים. פטריוטיזם זה לא תשבוחות בלתי מסויגות של ארצך או עמך. הפטריוטיזם הוא נאמנות, ואף אהבה לעם ולארץ, למרות שמודעים לתכונותיהם השליליות. הרי אוהבים אנו את ההורים, האחים, בני הזוג, ילדים ונכדים, למרות שמודעים לתכונותיהם השליליות ומעבירים עליהם ביקורת אפילו בפניהם.

לכן טוב כל כך היה לי בפולין, בהיותי שם בביקור. לאחר שובי הרגשתי אומללה, הייתי בשוק. היות ואיש מבני משפחתי לא עזר לי להתגבר על השוק הזה, לא היתה לי עבודה במקצועי ובעלי רק בא אלי בטענות, ניסיתי להתאבד. בלעתי כדורי שינה, אך פחות מדי. הצילו אותי. כשהתעוררתי שמעתי את בעלי אומר "זאת אשמתי". הילדים היו עדין תלמידים בבי"ס תיכון. הבת התרגשה מזה, אך לא לזמן רב. הבן כעס עלי ונעלב. שכבתי יומיים במיטה בבית. לאחר מכן התחלתי שוב לנסוע לערוך בדיקות וקיבלתי ילדים בבית. הייתי מאוכזבת שהייתי כ"כ שלומיאלית, ולא הצלחתי למות. מאז שעזבתי את וורשה, שום דבר לא באמת שימח אותי. מהתחלה כל מה שסביבי היה זר לי ונעשה זר יותר ויותר. עדין כל זה לא היה עוין בשבילי, לא הממשלה, לא המצב הפוליטי. זה היה רק סתיו 1965. מצבי הנפשי הלך והתדרדר, הייתי כבר בת 54. לא הפחתתי מגילי כמה שנים מבעוד מועד. היו לי מיחושים שונים, בעיקר עם המעיים. כל הזמן שילשלתי ולא שלטתי בהפרשות הצואה. קרה ואיבדתי את ההכרה, למשל כשהתארחנו אצל אנשים, היתה לי בחילה והייתי נופלת. לפני כן 

..................................................................................................

הרגשתי משהו כמו אאורה - הרגשתי שאני מתעלפת. אחרי העילפון הקאתי ובזמן העילפון הפרשתי שתן. מכרה קרובה, פרופסור לנאורולוגיה חששה שמדובר באפילפסיה. אני חשבתי על כך כבר בנעורי, ורעד הידיים הגביר חשש זה. הפרעות אלו היו בעצם הסיבה העיקרית לכך שלמדתי פסיכולוגיה. רציתי לחזור ולעבוד כדי לא לחשוב על המצב הנפשי שלי. קיבלתי שוב כמה נסיעות לצורך עריכת מבדקים. הודות לפרוטקציה קיבלתי משרה של עובדת סוציאלית במחלקת רווחה של עיריית תל אביב. זה היה קרוב לבית, אבל מהר מאוד הבנתי שהצוות המורכב כולו מנשים לא יודע בכלל לעבוד ואין להן שום השכלה כללית או הכשרה מקצועית. הן היו חסרות תרבות ומתהדרות בפסאודו-פטריוטיזם הישראלי שלהן, שהיה רק למראית עין. אפילו עברית הן לא ידעו. אחת מהן התגאתה שהגיס שלה היה רופא. כמעט כל יום בשעות קבלת המטופלים הזמינו משטרה כי המטופלים איימו עליהן במכות. לא ידעו לסדר כלום בשביל הנצרכים. הן רבו איתם. במחלקת הרווחה בעיריה היתה שחיתות. העובדות הסוציאליות סידרו סיוע כספי בתמורה לשוחד לאנשי עסקים ומנעו עזרה לעניים אמיתיים. העובדים הבחירים במנהלת עיריית תל אביב העלימו עין ונתנו יד לשחיתות.

...................................................................................................

אני משערת שבכל מקצוע יש שחיתויות ושוחד. הם פחותים במקומות שבהם קל יותר לפקח, ובהם ישנם אנשים ישרים, בעלי אומץ אזרחי כדי להתנגד ולמגר תופעות אלו. אני ניסיתי להלחם נגד שחיתויות ורקבון מוסרי מנעורי הן בפולין והן בארץ. לא נדרשתי לשלם את המחיר הגבוה ביותר כגון איבוד החופש האישי ע"י מאסר, אך איבדתי הרבה בריאות בעיקר בישראל. אולי בגלל שכאן לא הייתי כבר צעירה. תמיד הייתי בעלת בריאות רופפת, אך כשצעירים אפשר לשאת הרבה. הרי שרדתי את מלחמת העולם, כנראה בגלל שהייתי צעירה. כאן במחלקת הרווחה ידעתי שלא אחזיק מעמד. לכן רק הבטתי ורשמתי בזכרוני. כעבור חצי שנה הודיעו לי מההנהלה שעלי להפסיק את עבודתי כי לא הם לא קיבלו תקן לפסיכולוג. זה היה כמובן שקר. פיטרו אותי כי עברתי את גיל ה-50, ולא היה אפשר לתת לי קביעות. אפילו לא נעצבתי, כי זה היה צפוי, וגם כי עבודה שלא במקצועי יכולתי לבצע בזמן המלחמה. בימי שלום (מתי כבר היו כאלה?) זה לא היה הכרחי. אך לא נעצבתי גם כי אז עדין התירו לי לערוך בדיקות בשטח. (תמיד רחוק מאוד מהבית) ושלחו אלי ילדים לבדיקות בבית. אך כזה גן חיות כמו שהיה במחלקת הרווחה לא ראיתי אף פעם בחיי. הגבר היחידי שם שהיה שומר לא היה כזאת בהמה. הוא היה מפאיניק (חבר במפלגה שלטת באותו הזמן), כנראה אדם הגון.

................................................................................................ 

בראשון למאי שהיה יום חופש היה מישהו צריך להשאר בתורנות. כששאלו מי מוכן לבוא -אני התנדבתי. כבר מזמן לא היה עבורי יום זה יום חג. הנשים המפלצות האלו לא באו, וניצלו את האפשרות לא לשבת בעבודה (לעבוד הן במילא לא עבדו). פיטרו אותי כי בעיריית תל אביב שלטה, כמו בכל מקום, מפלגת מפא"י כלומר מפלגת השמאל. התענתי בנסיעות עוד שנתיים וחצי ובשנת 1968 קיבלתי עבודה בחצי משרה במוסד ליתומים של ויצו. היתה שם מחלקה לטיפול בילדים שנולדו לפני הזמן. היתה נחוצה פרוטקציה רצינית כי הייתי כבר בת 57. גיל מבוגר הוא מכשול מאוד רציני בישראל לקבלת עבודה, לא רק עבודה פיזית. להשיג קביעות זה כבר משימה לא רגילה. מי שיש לו קביעות יכול לעשות ככל העולה ברוחו, להעדר מהעבודה ללא הצדקה, לאחר וכו'. בהתאם להנחיות כתובות (לא ברור איפה) אפשר לפטר אותו מהעבודה אך למעשה זה לא מיושם, אלא רק אם ההנהלה שמה עין על מישהו, או שהוא פעיל במפלגת אופוזיציה.

בעלי השיג לי איזשהי פרוטקציה, עד היום אני לא יודעת אצל מי. וזה ממש לא עניין אותי. הייתי במצב נפשי מעורער ביותר ממש פקעת עצבים. לא יכולתי בכלל לכתוב. עוד לפני תחילת העבודה התחלתי לבקר אצל פסיכיאטרים. אחד היה יותר טיפש מהשני. בדרך כלל עולים מפולין, כלומר ממש נפולת ובררה. הקשבתי לעצות המטומטמות וההבחנות המטופשות. התרופות שרשמו עזרו מעט. התחלתי לעבוד בויצו. זה היה אחרי מלחמת ששת הימים. המלחמה פרצה ב6.6.1967 והסתיימה בנצחון ישראל אחרי ששה ימים. נכבשו שטחים נרחבים של הערבים. הטקטיקה והאסטרטגיה של ישראל שנלמדה מהצבא האנגלי התגברה על הטקטיקה של מליוני אנשי צבא אויב, וגרמה לנס הזה. אמריקה עזרה במימון. היה להם אינטרס לגבור פוליטית על ברית המועצות וענין בנפט. רוסיה ומדינות הלוין התנקמו כמובן וגירשו יהודים מפולין. מארצות אחרות של הגוש היהודים לא יצאו (רומניה, הונגריה). התווספו אז עוד יהודים מפולין בישראל. רב המגורשים נסעו לשוודיה ודנמרק והתפזרו שם. לישראל הגיע אלמנט של חברי מפלגה שידעו להסתדר תמיד ובכל מקום. הביאו כסף, מהר ארגנו לעצמם דירות ומשרות קבועות.

מיכאל שירת אז במילויים (לאחר מכן קיבל דחיה משירות צבאי לצורך לימודים, כמו גם אלז'וניה) התידד עם בחור אינטליגנטי, עולה חדש מפולין שרצה להתחתן. הוא התחיל לחזר אחרי אלז'וניה שהיתה בת 21 סטודנטית לארכיטקטורה בטכנין בחיפה. וקיבל את הסכמתה והסכמתינו להצעת הנשואין. אני הייתי בהתחלה נגד הקשר, ולא בגלל שלבחור לא היתה השכלה גבוהה או מקצוע אקדמאי. הוא היה חשמלאי. גמר תיכון ברוסיה. קרא הרבה היה אינטליגנטי ובעל אופי טוב. היה ממשפחה הרוסה. אמו נסעה בתחילת המלחמה ב-1939 מלודז' לרוסיה. הכירה שם תובע צעיר לא יהודי ממוצא יווני, שהיה כנראה מאוד משכיל. היא הרתה והוא התחתן איתה. היא מאוד פרימיטיבית, לא משכילה ולא אינטליגנטית. בחורה יפה ופשוטה ממשפחה פשוטה. מהתחלה היו צרות בחיי הנשואין, הבעל בגד בה. הם התגרשו והוא התחתן שנית והיו לו עוד ילדים. אח"כ נפטר. הילד היה יפה ופיקח. הוא התחבב על אדם צעיר מגליציה, שהיה צעיר גם מאמו. הוא נשא אותה לאישה והיה אבא חם ואוהב לנער. הבחור הצעיר מאוד נאורוטי, לא מתאים לחיי משפחה. הם התחתנו ב-1970. חיי הנשואין עלו מהר מאוד על שרטון. חיי האישות שלהם לא היו טובים מהתחלה. חוץ מזה היה קשה להסתדר איתו. גם היא לא קלה. הם רבו הרבה ולעתים קרובות ולא אהבו זה את זו. אחרי שנתים נולדה בת. עכשיו מספיק.

עכשיו עלי. על החיים שלי ועל העבודה בויצו. עבדתי כאמור בחצי משרה כל יום מ-8.30 עד 12.30. במשך 3.5 שנות עבודתי שם תמיד הקדמתי ואף פעם לא עזבתי לפני הזמן, לפעמים נשארתי אחרי הזמן גם כשלא קיבלתי תשלום עבור השעות הנוספות. תמיד רימו אותי בכסף, כמו שעושים בכל העולם מעסיקים ציבוריים ופרטיים כאשר נתקלים בעובד נאיבי אידיאליסט מקצועי או מדעי – כפי שהייתי אני עוד מימי נעורי. העבודה היתה די סכימתית ורוטינית. כל הקונספציה היתה שגויה. איך אפשר להכניס לסיר אחד מפגרים עם חולי נפש בעלי פיגור חברתי וילדים של אנלפבתים? יוצא מזה בלגן אחד גדול. זו לא היתה שום עבודה מדעית או מחקר. המנהל - רופא, התענין רק  בשיתוק מוחין כי זה היה נושא המחקר שעליו רצה לבנות את הקריירה מקצועית שלו. הוא אדם מאוד פשוט, לא תרבותי, בן של אנשים פשוטים מאירופה אשר התעשרו בדרום אפריקה. הם שלחו את הבן ללמוד רפואה, חיתנו אותו עם בחורה עשירה ושלחו לישראל שיהיה פרופסור. בדיוק כמו דר. בנימין כהן רופא הילדים מתל השומר. ובין אנשים שכאלה אני חיה כל כך הרבה שנים. וזו כבר האינטליגנציה.

בצוות העובדים היתה אשה אחת אינטליגנטית ותרבותית. רופאת ילדים מבולגריה. אותה תמיד הייתי שואלת אם הילד בריא או חולה. אם היה בריא והייתי מחליטה אחרי הבדיקה שהוא מוגבל שכלית או בעל אינטליגנציה נמוכה הייתי קובעת שמדובר בפיגור סביבתי. קביעת המפלגה הרוסית מ-1956 היתה במובן זה מוצדקת. כמובן שהיו בה הרבה קביעות שגויות באופן ברור, והמסקנה להפסיק לימודי פסיכולוגיה למשך 20 שנה (מ-1936-1956) היתה הרסנית לרמת ההשכלה הגבוהה במקצועות ההומניסטיים בארץ זו. על כך כבר כתבתי. בפסיכולוגיה אמריקאית (ולכן גם הישראלית) הלכו לקיצוניות השניה. פסיכולוגיזציה מוגזמת של הלימודים, החיים האישיים, החברתיים והפוליטיים. לדעתי רק הפסיכולוגיה האירופאית שומרת מזה שנים על איזון. היא אינה סכימטית כמו הרוסית או האמריקאית. המובילה בתחום היא הדוקטרינה השוויצרית, עליה מסתמכת הפסיכולוגיה הפולנית. חניכי האוניברסיטאות הפולניות לא צריכים להתבייש ברמה או בכיוון של השכלתם. זה ההומניזם האמיתי. מלבד כמה שנים (1948-1956) בהן פולין נאלצה ללכת בעקבות רוסיה, אך כנראה כבר השתחררה מכך לחלוטין.

מויצו קיבלתי אחרי שלוש וחצי שנות עבודה פיצויים בגובה של 5,000 לירות אותן הפקדתי לבנק למימון דירה בשביל הבן. השנה היתה 1971. הייתי בת 60. הרגשתי זקנה ומותשת מהחיים. הילדים למדו לימודים גבוהים. הבת ילדה בת. בעלה יוצא רוסיה חבר מפלגה לשעבר רצה להתעשר במערב, כלומר בישראל. הרי זה כאן "מזרח"  מכל בחינה. הייתי צריכה להמשיך ולהרוויח, כדי לצבור כסף בשביל הילדים. עשיתי טעות. הייתי צריכה להתחיל לחשוב רק על עצמי. הייתי צריכה לנוח, לא לעבוד. הייתי כבר בת 60, היתה צריכה להיות לי פנסיה, הייתי צריכה לעבוד במקצוע שלי רק באופן פרטי. שום דבר מזה לא צלח. עבדתי כמו חמור עוד כמה שנים, הרווחתי מעט. הזדקנתי עכשיו מהר גם פיזית וגם נפשית (שכלית). לא חשבתי על עצמי, לא בילדותי, לא בנעורי ולא בבחרותי. התחלתי לחשוב רק בערוב ימי. קניתי לעצמי רק דברים שיהיה לי בהם שימוש במצב שכיבה. יחד עם זאת חשבתי שאני לא רוצה לחיות זמן רב בתנוחה זו.

אלה רב המחשבות שלי בעשור האחרון (1871-1980). אך בינתיים עוד הייתי על הרגלים. לא יכולתי כבר לעבוד אפילו באופן חלקי. כפי שכבר כתבתי, המתחזים לחברים שלי, משנתונים צעירים יותר, עשו הכל כדי למנוע ממני לעבוד במקצוע. היו רק מספר אנשים, אך מספיק כדי שלא אמחה. אף פעם לא ידעתי להתגונן באופן פעיל, ובזמן חיי כמהגרת הפאסיביות שלי התגברה. הגבלתי עצמי, אם כן, בלית ברירה לחיי משפחה ופעילות קולינרית וניקיונות. התחלתי לחשוב על מעבר מהדירה גרוטאה בת 4 חדרים בקומה שלישית. חשבתי שעלינו להשיג דירה משלנו קטנה יותר ובקומה נמוכה. התחלתי להרהר בנסיעות לארצות במרכז אירופה, אדינבורו בסקוטלנד, לונדון באנגליה. היתה לי שם בד דודה מדרגה שניה, רופאה. עברנו את מלחמת יום כיפור באוקטובר 1973. לא הבנתי את המהות, הטקטיקה או האסטרטגיה שלה, לא היה איש שיכול היה להסביר לי. זה נכון גם לגבי מלחמת ששת הימים ב-1967. הכי חשוב עבורי היה שאיש מהמשפחה הקרובה לא נפגע ולא סבל באף אחת מהמלחמות הללו, והרי נפלו בנים ונכדים בהרבה משפחות.

                                                   

יש שמתים ממחלות, אנשים צעירים ובגילאי ביניים. זה תמיד אסון לבני המשפחה, גם מות בתאונות. אך נראה לי שמוות במלחמה הוא הנורא ביותר לבני המשפחה. אני יודעת שמה שאני כותבת כאן הוא בנאלי, סטנדרטי. הזקנים והקשישים חייבים למות ממחלות או תאונות. זה טבעי שהזקנים מתים. אך מות צעירים או ילדים הוא מנוגד לטבע. אני, כפי שכתבתי לא פעם, לא מפחדת מהמות. אני מפחדת מסבל שיכול להמשך שנים. ברר.....אם מתים בקרבת בני עמך, בין בני אותו גיל, זה לא כל כך נורא כמו מוות בגלות. עד שנת 1975 עוד קצת עבדתי באופן פרטי. נסעתי פעמים למבדקים של ילדים ערביים ביישוב קרוב לכפר סבא, כלומר המשולש (אולי המשולש הוא ליד פתח תקווה? ליד ראש העין?). אינני בטוחה, זכרוני נחלש וחסר לי כושר התמצאות במרחב. זה בא לידי ביטוי לא רק כאן בגלות, אלא כבר קודם בגיל צעיר בורשה. כמובן שלעת זיקנה הכל מתקלקל, אז גם ההתמצאות במרחב וגם הזכרון שבוגד בי. תמיד היה לי זכרון חלש.

בני הנוער הערבים תלמידי כיתה אחרונה של בית ספר יסודי היו ברמה גבוהה של התפתחות שכלית ותרבותית. ילדים וילדות יפים, לבושים יפה. היו ביניהם בעלי מראה לגמרי סלאבי. ראיתי טיפוסים שנראים כך כמובן בפולין וגם בישראל. גבוהים, בלונדיניים עם עינים כחולות ושיער בהיר. אגב את הבדיקות של הילדים הערבים קיבלתי ממנהלת תחנת ייעוץ פסיכולוגית בכפר סבא. זוהי אישה שהתחילה את הלימודים בפקולטה לפסיכולוגיה בורשה עוד בזמני. היא היתה חברת השומר הצעיר. היא היגרה לישראל וגרה בקיבוץ השייך לתנועה שמאלנית מפ"ם. היא הצטרפה למפלגה, עבדה כגננת בקיבוץ התחתנה וילדה שני בנים ובת. המנהל של מחלקת החינוך בעיריה היה חבר מפ"ם, ולכן העסיק את האישה הזו כמנהלת מרפאה פסיכולוגית. לא היתה לה שום הכשרה, אך ידעה להסתדר ועבדה שם עד הפנסיה. היא לא ידעה לערוך מבדקים פסיכולוגיים ולכן מחלקת החינוך העסיקה פסיכולוגים ושילם להם עבור עריכת המבדקים. אני היית אחת מהפסיכולוגים האלה.

ה"פסיכולוגית" הזו לא ידעה אפילו עברית, ידעה קצת לדבר פולנית ויידיש. לכתוב באופן תקין לא ידעה בשום שפה. היא התקבלה לארגון הפסיכולוגים והיתה אפילו חברת ההנהלה. בישיבות קיבלה רשות דיבור, אך נגעה רק בענינים אדמיניסטרטיביים, כי בנושאים פסיכולוגיים לא היה לה מושג ירוק. את בנה הבכור זרקו מהקיבוץ עוד כשהיה נער בגלל גנבות. בגיל מבוגר הוא פרץ לבנקים. האמא ה"פסיכולוגית" ידעה על כל זה, אך לא הגיבה. הצליחה לשחרר את בנה מבית סוהר, כביכול בשל היותו חולה במחלה ממארת. היתה לו דירה יפה במרכז תל אביב עם חפצי ערך ותמונות יקרות. אמו ואחותו גרו שם. כשהגעתי לגיל פרישה, טילפנתי ל"פסיכולוגית" לכפר סבא והצהרתי שאני אוהדת מפ"ם, מה שהיה נכון, כי הצבעתי בבחירות למפלגה הזו. בגלל זה קיבלתי מארנה את הבדיקות בבית ספר הערבי. יכולתי במשך שנתיים להרויח לא רע, מה שהיה די נחוץ. שנתיים, כפי שכתבתי בדקתי ילדים ערבים והרווחתי לא מעט כסף. היה זה בשנים 1971-1972.

המפמ"ניקית ממחלקת החינוך המפמניקית בכפר סבא עבדה עדיין, או תפסה מקום של פסיכולוגית מדופלמת, והיא בחרה לעצמה עוזרת שהיתה אמורה להחליף אותה. כשהייתי באה לשם, אמרה לי שהצעירה לא יודעת לערוך מבדקים, לא מכירה את הטסטים, כי באוניברסיטאות בירושלים, תל אביב או חיפה לא מלמדים זאת. אז מה כן מלמדים לעזאזל? כי פסיכולוגיה תיאורטית גם לא לימדו. במילה אחת, לדור הצעיר של הפסיכולוגים הישראליים לא היתה כל הכשרה לעבודה בתחנות יעוץ פסיכולוגיות. מה לעשות כשילד בוכה?- שאלה אותי הפסיכולוגית הצעירה.

אמנם במשך 5-6 שנים אחרונות כבר לא ביצעתי את מקצועי ולא הרווחתי כסף. אך החלטתי שהגיע הזמן לנסוע קצת לחוץ לארץ. פעם הראשונה בחיים עלינו לאוירון ב-1974 ונסענו לטיול של ארגון הרופאים. זה לא היה כל כך יקר, למרות שהתחיל כבר משבר כלכלי, אינפלציה וירידת ערך הכסף. בשנות העשרים, הכסף החל לאבד מערכו כבר אחרי מלחמת העולם הראשונה. אנשים הלכו לקניות עם מזוודות מלאות שטרות כסף. אני הייתי אז ילדה ואיני זוכרת זאת. בעשור 1929-1939 המשבר הכלכלי הלך והעמיק והביא לבסוף לפרוץ מלחמת העולם השניה. בחשיבה לוגית יש להניח שהמשבר הנוכחי בין השנים 1974-1981 חייב להביא לפרוץ מלחמה עולמית נוספת. ההיסטוריה חוזרת על עצמה כדברי הפתגם. כידוע הנאנצים מרימים ראש בכל העולם. היהודים מאויימים בכל העולם ובארצם שלהם. מדינה המוקפת אויבים חזקים ובלתי מתפשרים. ליהודים, כמו לפולנים תמיד יהיה רע. לצערי אי אפשר בגיל בשל לחדול להיות יהודי, כמו שאי אפשר לחדול להיות אנגלי, גרמני, צרפתי או פולני, וכו'. במיוחד אם אתה גם יהודי. אך האם באמת זה כל כך חשוב איך מישהו מרגיש, האם יהודי, גרמני, פולני, באיזה שפה הוא חושב או כותב. חשוב  מה הוא עושה, חושב או כותב. בדיחה: לאיזה לאום שייך האיש הזה? – תשובה:  אין לו לאום, הוא פסנתרן.

אני לא מאמינה שאדם נורמלי, מאוזן ירצה למות במלחמה כאשר אויב תוקף את עמו וארצו. כל אדם צעיר נורמלי רוצה לחיות, ולא למות אפילו למען מטרה חשובה, כמו הגנה על המולדת. בגיל מבוגר אין כבר כזה רצון עז לחיות, כי חווית כבר את רב חייך. ישנה סקרנות, מה יתרחש בעתיד בעולם. אם מישהו הוא מדען או אומן, שווה להגן על חייו כי האנושות מפסידה הרבה עם מותו של אותו אדם. אך אדם ממוצע, אם הוא חולה אנוש, אם הוא סובל, שוקע בדכאון ורוצה להתאבד, זה מוצדק מבחינתו. המשפחה הקרובה תתנחם עם הזמן, והוא ישתחרר מסבלו חסר התקווה. בתקופת המלחמה האחרונה בפולין היהודים, קודם כל, אפילו צעירים שלחו יד בנפשם, כדי להמנע מהסבל שעתידים היו לסבול מידי הגרמנים. כך עשו אמי ואחותי, כפי ששמעתי אחרי המלחמה וכבר כתבתי כאן . והן לא היו היחידות. הרבה אנשים עשו אותו דבר.

ברור לי שהיומן הזה אינו יצירה ספרותית. תיארתי בקיצור את תולדות חיי. הגיע הזמן לסיים. אם קיסינג'ר תיאר את עבודתו בבית הלבן על גבי 1500 עמודים, אז חיי האפורים אינם ראוים אפילו ל-200 עמודים. והרי קיסינג'ר עדיין רחוק מסוף חייו. הזכרונות שלו יצאו כספר, את מה שכתבתי איש כמובן לא יוציא לאור. אני רוצה שיקראו זאת ילדי אם יהיה להם רצון וסבלנות. אולי ייטיבו להבין את חוסר האיזון הנפשי שלי בערוב ימי. אולי יבינו למה אני כל כך עצבנית. גם אצלי בבית בוורשה היו לי כל מיני אי נעימויות, כי כידוע תמיד אמרתי מה שאני חושבת, גם אם זה היה נגד השלטון. כך היה גם ברוסיה בזמן המחלמה. חברים חיבבו אותי ואפילו אהבו, גם אם פחדו להגיד מה שאני אמרתי. המנהלים, ובעיקר המנהלות-נשים שאותם ביקרתי לא אהבו אותי ולא רצו שאעבוד אצלם. אך מה שעברתי בישראל, לא חוויתי בביתי בוורשה ובגלות רוסיה. בישראל, במשך למעלה מ-20 שנה התנכלו לי גם "חברים" פסיכולוגים, וגם מנהלים.

אני התנהגתי באופן שקול ביותר, לא איבדתי שליטה. הרשיתי ללא שום מחאות שיבחנו את ידיעותי בתחום הפסיכולוגיה. בחנו אותי אנשים שלא היה להם שום השכלה פסיכולוגית. קרוב לוודאי שלא היתה להם השכלה בשום תחום ולא היתה להם תרבות במיל. רק הרבה יהירות וחוצפה. בפולין, לפני המלחמה לא הכרתי בכלל אנשים כאלה. בפולין שאחרי המלחמה נאלצתי לבוא במגע עם טיפוסים כאלה במוסדות בהם עבדתי. מזכירי מפלגת הפועלים המאוחדת. הם הפחידו אנשים בפולין בין השנים 1948-1957. אני מניחה שאחרי שנסענו התחילו להווצר תנאים יותר קלים לאנשים נבונים שלא השתייכו למפלגה . כשביקרתי בוורשה ב-1965 היה שם הרבה יותר משוחרר. לא הכריחו אף אחד להשתתף בתהלוכות למשל ב22.7. אני השתייכתי אחרי מלחמת העולם השניה למיעוט מיוצאי פולין בעלת השקפות מתבוללות, אתאיסטיות, אך לעולם לא העמדתי פנים שאיני יהודיה. וזה לא בגלל המראה השמי שלי ושם המשפחה היהודי.                                          

וזאת משום שכך חונכתי, בהתאם לסביבה המתבוללת שלי ובהתאם להשקפותי. בהתאם להשקפה זו שהיא אסימילטורית ביחס לפולנים, אך מטריאליסטית, איני מכירה במשטרים טוטליטריים כמו ברית המועצות וארצות דמוקרטיה עממית. שיטת הממשל בפולין שהיתה ותשאר ביתי לא הייתה לרוחי אף פעם. היו שם נטיות ימניות, פאשיסטיות לפני המלחמה, בכל אופן לפני נצחון היטלר בגרמניה ב-1935. כך אני מסיימת את היומן שלי. אם אהיה בהכרה לפני מותי אתן אותו לילדי, שלפחות לפני מותי יכירו אותי ולו במעט. מאוד הייתי רוצה שילדי יבחרו לעצמם מולדת אחרת, כלומר בית אחר עבור ילדיהם. אלא אם כן ישתנה משהו לטובה בשיטת הממשל המדינה היהודית.

חלק שביעי של זכרונותיה של הלינה 1965-1957

המסע שלנו לישראל ארך זמן רב, כי הילדים שלנו חלו בדרך. כנראה שקשה היה להם להסתגל לתנאים החדשים.  נסענו, כפי שכתבתי, לא במטוס, אלא ברכבת עד גנואה ומשם באוניה. הילדים חלו בגנואה. ונאלצנו להשאר שם כמה שבועות. גרנו במלון - פנסיון המשולם ע"י ממשלת ישראל, כלומר הסוכנות. כבר אז העולים לישראל נהגו "לחתוך" בדרך. בוינה לא הרשו לנו לרדת מהאוטובוס, ובגנואה לא האמינו לנו שהילדים באמת חולים ושלחו רופא מטעם הסוכנות לבדוק אותם. הסתבר שלא שיקרנו. בת דודתי הרופאה טילפנה מאדינבורו למלון, ושכנעה את פקידי הסכנות שאנחנו לא משקרים. הילדים התנהגו למופת. זכרו היטב מה שלימדה אותם הלנה. כשהחלימו חיכינו עוד להגעתה של האניה הישראלית, אך לא יכולנו לקנות להם כלום כי לא היה לנו כסף.

בעלה של בת דודתי מאדינבורו היה איש עמיד. עוד לפני שעזבנו את ורשה שלח לנו סכום נאה של כסף בדולרים, אחרת לא היינו יכולים לצאת. הבאנו איתנו הרבה מאוד ספרים, שכידוע שוקלים המון. היינו צריכים לשלם עבור מטען עודף. חוץ מספרים לא היה לנו בעצם כלום. אפילו המוכס, איש פשוט, התפלא שאנו סוחבים כ"כ הרבה ספרים ותווים חסרי ערך שרק שוקלים הרבה. בכל זאת עובדות המכס דפדפו בספרים וחיפשו מטבע זר, לא היה לנו, וגם אם היה, לא ניתן היה למצוא באלפי הספרים והתווים. האורזים בוורשה הבחינו בין כל הגרוטאות שלנו בצלחת הגשה של רוזנטל, שקיבלנו לפני הנסיעה מבת דודה של אימי, רופאת שיניים שהיתה עשירה. זה היה טראגי-קומי, כי מהגרים אחרים לקחו אתם הרבה דברי ערך (אפילו אוספי בולים) אשר שימשו להם בארץ לרכישת דירות.

לנו כרגיל לא היה דבר, ולא ידענו בשום אופן להסתדר בחיים. לא היה לנו בשביל מה ולאן לברוח, ולא ידענו אף פעם ובאף מקום לעבור על החוק. האם היה זה נכון וראוי להערכה שהיינו תמיד ישרים, שלעולם לא שיקרנו ולא היינו אופורטוניסטים? זה היה הטבע שלנו והחינוך שקיבלנו וכך חינכנו את ילדינו. עמדה כזו נראתה נכונה בעינינו, אך גם מטופשת ורק אנשים בודדים בעולם נהגו כך. אני בכלל לא גאה בעמדה זו, אך איני יודעת לנהוג אחרת. למרבה המזל הילדים שלנו במולדתם החדשה אימצו גישה שונה. אני רואה שהם מסודרים בחיים ולא מרשים לאף אחד להשפיל אותם, כמו את האמא הטיפשה שלהם. אני בכלל לא גאה, שאני לא מכירה את הצד הפרקטי של החיים, להפך, אני רואה בכך חסרון גדול. ניתן הרי להיות בעל השכלה גבוהה, ויחד עם זאת לדעת מה עושים עם כתבי ערבות, המחאות, שערי מטבע וכד'. ידיעת הצד הפרקטי של החיים הינה אחת התכונות האינטלקטואליות של האדם ואין צורך להתבייש בה. אפשר להיות פסיכולוגית טובה, וגם לדעת לבשל, לאפות ולנקות את הבית. חוסר הכישורים להיות עקרת בית, זו לא סיבה לגאווה. תמיד התביישתי בחוסר היכולת להתמצא בצד הפרקטי של החיים (כגון עניני כסף) ובהעדר הכישורים לנהל משק בית (בישול, אפיה וכו') הרי מצעירותי הייתי פדנטית ומרוכזת, את זאת הבאתי מבית הספר התיכון. אני חושבת שהחסרים בתחום עבודות המבוצעות בבית על ידי נשים נבעו מהקשיים המוטוריים שלי. האם האשם הוא בחברות שלעגו לי, או באמא שחשבה אותי תמיד לחלשה וחולה פיזית ונפשית. קשה לומר.

בכל אופן לאחר שהגענו לחיפה הפנו אותנו לשכונת צריפים לאקדמאיים בסמוך לעיירה נהריה. לא הייתי מסוגלת לבשל ארוחת צהרים לבעלי וילדי. אשה רומניה טובה הביאה במתנה עוף לפליטים, לאחר שראתה כיצד אני מביטה על העוף שהביאה, אמרה לבעלי בגרמנית "זאת אין לה מושג". בנהריה היו הרבה יוצאי גרמניה. היינו שם רק 12 ימים. אני הייתי עדין במצב רוח סביר. כל הזמן קיוויתי שאקבל עבודה בתחנת יעוץ פסיכולוגית. משיחות עם השכנים שלנו הבנתי שאנחנו היחידים בלי כסף ישראלי או זר, זהב, יהלומים וסחורות למכירה. רק ספרים במשקל עצום. לא היו גם חוץ מבעלי שום ציונים. האנשים בצריפים הללו היו בעלי אינטליגנציה פולנית שידעו היטב איך להסתדר בחיים. חלק מהנשים היו גויות, ביניהן כמה גרמניות שגם ידעו להסתדר בחיים.

מענין שבישראל לא הציקו לגרמניות הללו. הן יכלו לתקשר בקלות בשפת אמן עם אנשי הסוכנות ויכלו לקבל משרות משתלמות. אולי אני עושה להן עוול, אולי היו ביניהן כאלה שבזמן המלחמה הצילו יהודים שלאחר מכן נשאו אותן לנשים והביאו לישראל. לפעמים זנחו אותן עם ילדים קטנים. לא ערכתי סטטיסטיקה. אך זה בעצם לא חשוב. היו גם בזמן המלחמה בפולין כאלו שניתן לכנותם "גרמנים טובים" שלא הרגו יהודים, ואפילו הסתירו אותם. בכל עם יש אנשים טובים, ישרים, גיבורי מלחמה. ויש גם רעים, פושעים, רוצחים. יהודים פולניים אשר ניצלו ע"י פולנים בצד הארי לא מוכנים להודות שבפולין היה אותו מספר אנשים הגונים כמו בארצות אחרות. לדברי היהודים המסריחים האלו, היו בין הפולנים רק אנשים בודדים שהצילו יהודים. שוב סטיתי מהנושא, אך בשבילי זה כעת הנושא הכאוב ביותר. ובכן מצאתי עצמי בישראל. לא רצו לתת לי משרת פסיכולוגית בישראל, כי לא היתה לי פרוטקציה, והייתי כבר מבוגרת, בת 46. הייתי נוסעת השכם בבוקר לתל אביב לקורס לימודי עברית, שם הייתי, לא ברור למה, אחת מהתלמידות המצטיינות. נבחרתי לדבר ברדיו בתכנית עבור עולים חדשים. "נאמתי" ברדיו – אך משרה לא רצו לתת לי. מוזר אך נדמה לי שאני כל הזמן חוזרת על עצמי. צריך לקרוא הכל, למחוק את החזרות על מידע,רעיונות והשקפות.

אני לא זוכרת אם כתבתי שמאז שובינו לוורשה הלכנו כל יום ששי בערב לקונצרטים בפילהרמוניה הוורשאית. בעלי היה במשך שמונה שנים מבקר מוזיקלי של העתון "חיי וורשה". הופיעו בוורשה כמו גם לפני המלחמה מוזיקאים מפורסמים מכל רחבי העולם, לא רק מרוסיה וארצות מעבר למסך הברזל, אלא גם מהמערב. וורשה אפילו לפני שהשתקמה נחשבה כאחת מבירות העולם, למרות שהיתה קטנה יותר מפריס או לונדון. רק בישראל נחשבנו כנציגי מזרח אירופה. בירות המערב ראו בוורשה עיר מערבית, בעלת תרבות מערבית, לא פרובינציאלית כמו בעיני תל אביב, ירושלים או חיפה.

הייתי יהודיה מלידה, לא פולניה ממוצא יהודי. אני והורי, הידידים שלהם ושלי, כולנו היינו יהודים בעלי לאום פולני. אני מתבוללת, מעורה בתרבות הפולנית, בעלת השקפות מתבוללות. אני לא יותר מתבוללת בתרבות הפולנית מאשר יהודים אמריקאיים בתרבות האמריקאית, או יהודי רוסיה בתרבות הרוסית. החלטתי להגר ב1957 מוורשה לישראל, כי ניתן היה אז כבר להגר בצורה רשמית, לא רק בגלל שבעלי נולד, היה, הווה ויהיה כל חייו ציוני. החלטתי להגר למען עתידם של ילדי. לא רציתי שיחוו אנטישמיות בוורשה כמו שאני חוויתי מצד החברות הפושעות בבית הספר, והחברים הפושעים באוניברסיטה. צוותי המורים בבית ספר והמרצים באוניברסיטה לרוב לא היו אנטישמיים.


המסע שלנו לישראל, כפי שכבר כתבתי, ארך זמן רב. היינו בגינואה בתקופת ראש השנה היהודי ויום כיפור. בימי חג אלה הלכנו עם הילדים לבית כנסת (כנראה) רפורמי. היהודים הגרים בגינואה הגיעו לבית הכנסת ברכבם, למרות כפי שידעתי עוד מוורשה מלפני המלחמה, הדת היהודית אסרה על מאמיניה להשתמש בכלי תחבורה כלשהם בשבתות ובחגי ישראל, ובמיוחד ביום כיפור. בפעם הראשונה בחיי ראיתי יהודים דתיים שנהגו לבית כנסת. באולם התחתון ישבו הגברים והנשים במרפסת. הגברים שוחחו בזמן התפילה, כנראה עשו עסקים. גם את זה ראיתי פעם ראשונה בחיים. בבית הורי אכלנו מאכלים יהודיים כמו דג ממולא, קניידלך מקמח מצה. אפילו את הגזר הפשוט אמא הכינה לפי מתכון יהודי – עם רביכה מקמח, שאז היה הגזר כהה. אמא קראה לגזר בהיר  - גזר של גויים. בחג הפסח הבאתי מצה לבית הספר, והחברות ה"פושעות" מאוד אהבו אותה, למרות שהכילה דם יהודי, כפי שנהגו לומר באירוניה אחדים ממורינו המתקדמים.

ובכן מהצריפים בנהריה עברנו ליישוב ליד עזרה וביצרון. "עיר הבירה" של המחוז היתה ראשון לציון. גרו בה יהודים עשירים, ברובם יוצאי אירופה. היו להם פרדסים והיתה להם השקפת עולם ימנית. לא היתה להם הבנה רבה, אך הבינו שפרדסים זה דבר טוב, אפשר למכור פרי הדר ולהרוויח הרבה כסף. היה להם הרבה כסף ומעט תרבות. בכסף שהרוויחו מהפרדסים הקימו עסקים משגשגים, בתי חרושת - למשל בית חרושת ליינות וודקה הידוע היטב בכל ה"מדינונת". ילדיהם,בין שהיו מוכשרים ובין אם לאו, למדו בבתי ספר יוקרתיים. השכונה התימנית, עזרה ובצרון היתה די נעימה. בחלק מהכפר הזה הוקמה שכונה לעולים חדשים, יהודים מכל רחבי העולם. ממדינות הלווין של מזרח אירופה (פולין, הונגריה, רומניה) וגם מרוסיה. כמו כן מארצות ערב מהם סולקו, כמו למשל ע"י נאצר ממצרים. לאחר שהות של חצי שנה בדירה זמנית בשיכון המזרח, קיבלנו שתי דירות שיכון בשכר דירה די נמוך בעזרה ובצרון. היו לי בארץ מעט מכרים "אקדמאיים" אשר היגרו מוורשה. מבין אלו היינו היחידים שגרו ב"חור" כמו עזרה ובצרון. כדי להגיע לתל אביב היה צורך בשלושה אוטובוסים שנסעו לעיתים רחוקות, וזה ארך שעה וחצי בכל כיוון.

הייתי לפחות מרוצה שאחרי שמונה חודשי עינויים (נסיעה בשמונה אוטובוסים כל יום) בעלי קיבל סוף סוף עבודה קרוב לבית. אחרי ביקורים רבים בסוכנות הצלחתי סוף סוף להרשם לקורס בן חצי שנה לשפה העברית בתל אביב. מ-1 בינואר 1958 הייתי תלמידה בקורס הזה. לעומת זאת, התרוצצויות רבות בענין עבודה לא הוכתרו בהצלחה. קיבלתי כאילו איזושהי משרה בתחנת יעוץ פסיכולוגית, אך אחרי כמה שבועות המנהלת, שאגב לא היתה לה כל השכלה פסיכולגית, הודיעה לי שעלי לעזוב את מקום העבודה, כי ראשית אני למדתי לפי שיטה אירופאית, בעוד שבארץ מחייבת השיטה האמריקאית, ושנית אני לא מכירה את טיפוס הילד הישראלי. ידעתי שאני יכולה בצורה שקולה לענות לטענות אלה, אך לא עשיתי זאת, אלא פשוט עזבתי את העבודה. ביקורים רבים במשרד החינוך בירושלים במחלקה לחינוך מיוחד גם לא הביאו שום תוצאות. הייתי צריכה לצאת לעבודה כדי לקיים את ביתי, כי משכורתו של בעלי לא הספיקה. נעשיתי אם כך "פסיכולוג נודד". הילדים, כפי שכבר כתבתי, התנהגו נהדר, לגמרי כמו אנשים בוגרים. אני עדיין לא הייתי כל כך מיואשת, כל הזמן קיוויתי שאקבל עבודה במקצוע.

עבדתי קשה מאוד מחוץ לבית, מ 6.30 בבוקר ועד 3-4 אחרה"צ. בבית הייתי צריכה לעבד את תוצאות הבדיקות, כתבתי פולנית, ובעלי בנוסף לעבודתו הקשה, תרגם את חוות הדעת שלי לעברית. בערב עוד הייתי צריכה לבשל, לכבס, לנקות. בשיכון שלנו לא היה חשמל, היו לנו מנורות נפט ופטיליות. עד היום אני לא יכולה להבין כיצד שרדתי את כל זה. אני חושבת שהיו לי מאגרים של בריאות שהבאתי מוורשה. בתחילת קייץ 1958 הציעו לי ממשרד החינוך לקבל שליש משרה במרפאה לבריאות הנפש בבאר שבע. נסעתי כל שבוע במונית מראשון לציון לבאר שבע. לנתי שם בבית מלון. קמתי אז פעם בשבוע ב-5.00 בבוקר, נסעתי במונית שעה וחצי לבאר שבע, ומהתחנה באוטובוס או ברגל לבית המלון. מיד לאחר מכן ערכתי מבדקים בבתי ספר יסודיים. זה דרש נסיעות נוספות באוטובוס לבתי הספר. עבדתי חודשיים עד תחילת החופש הגדול. מורי ומנהלי בתי הספר שיבחו את עבודתי, כמו גם רופאים ואחיות בית הספר ומפקח חינוך מיוחד. קיבלתי מכתב תודה, והצעה להמשיך את העבודה באותם התנאים בשנת הלימודים הבאה. בו זמנית קיבלתי הצעה של חצי משרה בתחנת יעוץ של משרד החינוך בראשון לציון.

צוותי ההוראה של בתי הספר העריכו את עבודתי, ולמרות זאת מנהל מחלקת החינוך פיטר אותי. הוא היה חבר המפלגה השמאלנית מפאי וחשד שאני חברת מפלגה יותר ימנית, הציונים הכלליים. לא הייתי כמובן חברה בשום מפלגה, ובוודאי לא מפלגה ימנית, אם כבר אז מפלגה סוציאל דמוקרטית. המנהל הזה פיטר אותי כי לא הייתי חברתו במפלגה. דבר כזה לא קרה לי אפילו בפולין העממית, למרות ששם שלטו מזכירי המפלגה הקומוניסטית. בבאר שבע הזמינו פסיכולוגית-אשה מהמחלקה לחינוך מיוחד בירושלים, שתבחן את ידיעותי המקצועיות. היא אישרה את הכשרתי המקצועית, אך גם סיפרה שפוטרתי מהעבודה בראשון לציון, כי הייתי ציונית ימנית. לא הייתי מעולם לא ימנית ולא ציונית. בתקופה זאת בעלי הועבר לעבודה בתל אביב. השנה היתה כבר 1961. במחלקת החינוך בבאר שבע הציעו לי משרה קבועה, בתנאי שאסכים לעבור ולגור בעיר. לא הסכמתי מסיבות משפחתיות. רציתי גם שילדי ילמדו בתל אביב כי בתי הספר בה היו ברמה יותר גבוהה.

עשרים השנים הבאות אותן אתאר היו עבורי נוראיות יותר מאשר 4-5 שנות המלחמה. השתתפתי במלחמה, ידעתי שאיש מבני משפחתי לא יחמוק מידי הגרמנים, אם ישאר בוורשה. אפילו דודתי הזקנה –אנדז'יה (היום אני חושבת שאפילו לא הייתה כל כך זקנה) שהיתה עשירה נלקחה לאומשלגפלץ והושמדה על ידי הגרמנים. אני חושבת שהקמצנות הפתולוגית שלה גרמה לאובדנה. היא הרי היתה טיפשה מכדי לדעת שאם רוצים להשאר בחיים, צריך לתת לגרמנים כסף ותכשיטים. כך עשתה בת דודה של אימי רופאת שיניים אשר הצליחה להציל את בעלה ואת עצמה הודות לכסף וזהב שהיה לה במרפאה. טוב לפחות שהדודה העשירה אנדז'יה הצילה את בתה, חתנה ונכדתה, שהודות לכסף של אמא'לה היגרו ב-1940 ללונדון שם בנם למד משפטים. בתם למדה רפואה באדינבורו באוניברסיטה פולנית והתחתנה עם איש עשיר וחיה עד עצם היום הזה. ההורים שלה מתו בלונדון  מוות טבעי.

מאז נסיעתינו לישראל ב-1957 נעשיתי יותר ויותר חלשה גופנית ונפשית. אני חוזרת ואומרת שאני מתחרטת לא רק שאני נסעתי לנכר, אלא גם שהוצאנו את הילדים מפולין. בישראל שהיא ארץ קטנה כל הזמן יש מלחמות. האם המלחמה תחסך מילדי וילדיהם? אין לדעת. אמנם נטען כל הזמן וביתר שאת שגם אירופה מאוימת על ידי מלחמה, אך החיים בארץ חלשה המוקפת מדינות מוסלמיות חזקות שבבעלותן נפט המבוקש בכל העולם, ושנתמכות בשל כך על ידי רוסיה נראים מסוכנים יותר מאשר החיים במעצמה אירו-קומוניסטית באירופה. לצערי ילדי אוהבים את מולדתם, בית רע - אך בכל זאת בית – הם אומרים. לאחר שעברנו לתל אביב. איבדתי כבר לגמרי תקווה לקבל עבודה במקצוע אותו למדתי. ניגשתי אמנם למכרזים לעבודות באזור תל אביב וגם יותר רחוק, אך ידעתי שאין הרבה סיכויים. פרוטקציה של רופאים ממכרינו היו חלשות מדי, ובעצם איש לא רצה באמת לעזור לי. ידעו שאני לא רעבה ללחם. נתנו לי אפשרויות למבדקי מיון לבתי ספר מיוחדים. ב-1964 קיבלתי משרה בבית חולים, בתחום מחקרי. היתה זו תחנת יעוץ הבחנתית לילדים מפגרים. הייתי הפסיכולוגית היחדה בבית החולים בתחום זה. לצערי לפני חלוף שנה מנהל כח אדם פיטר אותי, וזאת כדי שלא אקבל קביעות, כי גילי היה כבר מעל ל-50.

מנהל אחת ממחלקות הילדים בבית החולים, איש עשיר מאוד ממוצא דרום אפריקאי, גר בסביון. הוא היה אולי רופא טוב אך חסר תרבות, ממש פרא אדם, למרות שאפילו דיבר אנגלית וידע לשחק גולף. גם מנהלי מחלקות הילדים האחרות היו חסרי תרבות, למרות שאחד מהם היה מאיזשהי עיירה בגליציה והאחר היה מרוסיה. זה האחרון היה בנוסף לכך גם לא נורמלי. לאחר הפיטורים מבית החולים, שבתי לנדוד למקומות מרוחקים של הארץ הקטנה כדי להרויח את לחמי. הדוחות שלי נבדקו ע"י חצי-אנלפבתית, פסיכולוגית צעירה. היא היתה "מתקנת" לי אותם. רק הודות לשליטתי העצמית לא פתחתי עליה את הפה. קיבלתי בשתיקה את כל השטויות שהיא כתבה, ואפילו הייתי צריכה לחתום עליהן במו ידי. מצבי הנפשי הלך והתערער מיום ליום.

קראתי עכשיו את מה שכתבתי עד כה ואני רואה שתקופת חיי שמלפני, בזמן, ואחרי המלחמה בפולין מתוארות הרבה יותר בהרחבה, מאשר 23 שנות חיי בישראל. לאלו מגיע "רומן" שלם. הרי התרחש איתי וסביבי כאן לא פחות מאשר לפני המלחמה. בהחלט לא פחות ואולי אף יותר מאשר בזמן המלחמה. עברנו כאן בעצם שתי מלחמות. אני חושבת שארועים אלה עדיין טריים מדי ואין לי לגביהם פרספקטיבה מספקת. יחד עם זאת התיחסותי אליהם מאוד שלילית. מענין שאיני עוינת את הארץ הזו. היא זרה לי. מה שקורה כאן מעניין אותי אך ורק כי זה נוגע לבני משפחתי הקרובה, כי זה קורה קרוב אלינו ויכול לסכן את החיים והבריאות של הדור הצעיר. תיארתי די ברפרוף רק 8 שנים מחיי בישראל. דבר אחד הוא ודאי - הצדדים החלשים של מצבי הרגשי התגברו כל הזמן. בעיות מעיים הציקו לי יותר ויותר. לא שלטתי בסוגרים והיו לי יציאות צואה בלתי רצוניות, גם כשלא היה לי שלשול. בעבר זה גם קרה, אך לעיתים רחוקות. מיום בואינו לארץ לפני 23 שנים אני שמה פדים של צמר גפן בפי הטבעת. הם כל הזמן מוכתמים בצואה ולפעמים גם התחתונים, הגרביונים וחגורת הגרביים מתלכלכים.

במשך 10 שנות שהותי בישראל עבדתי כל כך קשה והרבה בבית ומחוץ לבית, שהייתי כל הזמן עייפה כמו שלא הייתי לפני כן מעולם. עשיתי שתי שטויות גדולות חוץ מעצם העזיבה את פולין. הייתי צריכה "להצעיר" את עצמי בשנתיים שלוש כפי שייעצתי במכתבים למכרות שלי. הן עשו זאת והשיגו משרות. דבר שני - הייתי צריכה מיד בהתחלה להתפקד למפלגה השלטת. זאת לא עשיתי בוורשה ולא כל שכן בנכר. הבחנתי שמה שקורה כאן הוא בדיוק אותו דבר שקרה בשנים 1950-1955 בפולין. הפקידים הבחירים היו מלאי תשבוחות למצב, כמה נפלא, איזה איכות חיים, איזה יחס נפלא לאנשים, ובמיוחד למהגרים. הם היו מלאי גאווה במולדת החופשית של היהודים, ויחד עם זאת חדורי שנאה מוצדקת לאויב הערבי. אך הייתה גם שנאה, לא תמיד מוצדקת למה שנקרא גויים. במיוחד יהודים יוצאי פולין הצטיינו בשנאתם לפולנים. דיבור בפולנית היה מוקצה ונלעג. רק במשך תקופה קצרה היו שידורי רדיו בפולנית, והם בוטלו ולא חודשו עם בוא גלי עליה נוספים מפולין. היו שידורים בשפות אחרות, רק לא בפולנית. מה שגרוע עוד יותר, יהודים יוצאי פולין שהיו בעמדות ניהוליות, לא נטו לקבל לעבודה עולים מפולין. לסיכום, המילים היפות לא גובו במעשים יפים. בישראל פטפוטי סרק הם ענין שבשגרה. כאילו יש חופש דיבור ומותר ואפילו רצוי להעביר ביקורת על המנהיגים ועל שיטת הממשל. אך הפטריוטים הישראלים, כלומר ציונים מכל גווני הקשת משמאל ומימין, לא דיברו סרה בארץ ובעם, כי כידוע זו הארץ והעם הנפלאים ביותר בעולם.