והנה מה שאני זוכרת מהבית של סבא וסבתא ברחוב מרמורק 19. קודם כל הדלת ועליה השלט שעברו כמה שנים עד שהצלחתי לפענח. את פירוש ד"ר אברהם הנדלזלץ הבנתי כמובן. אבל הקיצור של מגיסטר הלינה הנדלזלץ התברר לי שנים מאוחר יותר. היום הרצון שלה להיות מוכרת בתוארה האקדמי נוגע ללב ממש. אמא ספרה לי שאת המאסטר שלה כתבה הלינה על אמונות טפלות אצל אנשים משכילים. זה נושא מרתק בעיני. הייתי שמחה לקרוא את המחקר הזה. מעניין מה עלה בגורלו.

לאחר הצלצול בדלת, נשמע קול דשדוש של נעלי הבית של סבא. מן נעלי בית מעור כהה שהרגל מחליקה אליהן כמו כפפה. הכרתי אותן היטב כמובן. לא כל כך משום שנעלתי אותן בעצמי (מן הסתם מדדתי) אלא משום שעלין דרכתי פעמים רבות, כשסבא הרכיב אותי על צעדיו.

קבלת הפנים תמיד חמה ולבבית. מלווה במין אוווו ארוך כזה של שמחה. שירת התלהבות של מי שחיכה בכל ליבו הילדי לביקור. קול חם ומוכר. אם סבתא ליוותה את פתיחת הדלת היתה מן הסתם כפסע מאחורי סבא, אלא שאני זוכרת בעיקר אותו...

במטבח הצר לא סעדתי סעודות מפוארות אני חוששת, אלא טעימות של מעדנים צנועים כמו אשל ופרוסת לחם במרגרינה, או אולי ריבת פובידל. ביצה רכה במושב פלסטיק בצבע תכלת או כתום. קערת זכוכית קטנה עם רסק תפוחים. מולי סבא יושב ואוכל חצי אשכולית בכפית עם קצה משונן.

על המדף שמעל הכיור הכוסות עם הכיתובים "הסבא הטוב בעולם" ו"הסבתא הטובה בעולם" או משהו דומה. מקרר כבד דלת, שעון קיר. מחוץ למטבח מזדרון שדרכו עוברים אל שרותים עם דלת שנפתחה בכיוון ההפוך (מאז שסבתא נפלה והתעלפה שם פעם) וחדר רחצה עם סבונים הדבוקים למגנט.

בחדר העבודה של סבא, המצוי ממול לשרותים ולחדר הרחצה יש שולחן עבודה, ארון וספה. שולחן העבודה והארון מלאים בכל טוב. עטים מחליפי צבעים, כתבי עט וניירות עבודה של ההגהות של סבא, צעצועי העבודה של סבתא. בובות קטנות, אחת כושית ואחת לבנה, קוביות עץ ועוד מיני פיסות צעצועים. על הקיר תלויים הציורים הנבחרים של הנכדים. אני זוכרת את חלקם די בבירור.

כל זכרון הוא כמו בובת מטריושקה, כל פרט כללי יכול להתפרק לאינסוף פרטים קטנים. הנוכחות של סבא וסבתא נוכחת ומתפוגגת לערף עין. לרגע אני ממש מרגישה את סבא יושב על כסא העבודה. יכולה כמעט להריח את הריח שהיה בבית הזה. ריח ישן, אחר, של ספרים, של הפסנתר. ריח של חיים אחרים כשעוד היה הבית של סבא אברשה וסבתא הלינה. אי פולני במרכז תל אביב.