בשנות השמונים כתבה הלינה הנדלזלץ את זכרונותיה. להלן חלק ראשון 1919-1929
(תרגמה: אליזבת גולדשטיין)
איך אתחיל? אף פעם לא כתבתי אודות עצמי להוציא
מכתבים וקורות חיים. אני מרגישה מאוד זקנה ועייפה. בטח אשמיד
הכל אחרי שאקרא את הקטע הראשון. מעט מאוד זכור לי מהילדות. תמיד היה לי זכרון חלש
וכעת החורים בזכרון נעשים גדולים יותר ויותר. אתחיל מבית הספר היסודי. בת שמונה, כיתה א'
בבי"ס וורצקה ברח' פוקסל 18 בוורשה. בבית הספר למדו לפני שתי בנות דוד, וזאת
היתה הסיבה שבכלל התקבלתי, כי בתקופה זו כבר לא קיבלו תלמידות יהודיות, למרות שכשמומן
בית הספר על ידי יהודים עשירים תלמידות יהודיות התקבלו בברכה...מההתחלה הייתי
דחויה על ידי רוב הבנות – יהודיה יחידה בכיתה. למדנו כתיבה תמה, אך כשמישהו הביט עלי רעדו
לי הידיים והבנות לעגו לי. בכיתי. אמא התייעצה עם גיסה הרופא אך הוא התייחס בביטול. דבר זה רודף אותי כל חיי. איני בטוחה
בתנועה, בעיקר בתנועות הידיים. כנראה שלא מדובר בליקוי מולד, אם זה נכון,
הרי האשמה היא בבנות הכיתה שרצו לפגוע בי בשל היותי יהודיה.
ביתי היה בית מתבולל מאוד. אין זה אומר
שהורי התכחשו ליהדותם. גם אם היו רוצים לא היה עולה בידם... בעיני אבי קבלת הדת
הנוצרית היוותה עבירה קשה, אלא אם כן נגרמה על ידי אמונה דתית כנה. אבא היה אתאיסט
לוחמני. גרנו בשכונה הצפונית, היהודית של וורשה. אבא היה עומד על המרפסת ביום
כיפור עם פרוסת לחם ביד ואוכל בצורה הפגנתית. אמא ראתה בכך התנהגות לא רצינית,
ילדותית וחסרת נימוס. היום אני מצדיקה אותה לחלוטין. בילדותי הייתי גאה באתאיזם
הלוחמני של אבי. אמא שלי הייתה אשה מאוד חכמה. כנראה שעשתה
בחיים גם שטויות עליהן התחרטה במשך שנים ארוכות. (רשמה אותי לבית הספר של וורוצקה).
אחרי נשואיה לא עבדה במקצועה כי אבא שלי לא הרשה לה. רצה שתהיה רק אם ועקרת בית.
היא היתה רופאת שיניים. בתקופת המשבר הכלכלי ב-1929 אילו עבדה, השכר שלה היה יכול
לסייע לנו רבות, וב1939 אפילו עוד יותר, אך על כך בהמשך.
אבא לא אהב את בני משפחתו וכמעט לא היה
איתם בקשר, חוץ מאחות אחת - הלה, שהיתה מורה. את אחיו הרופא לא אהב ולא כיבד.
אילולי התערבותה של אימי היה מנתק לגמרי את הקשרים עם כל בני המשפחה. אחת האחיות – אנדה, שהיה לה בית דירות
בוורשה שיכנעה את אבא בתקופת מלחמת העולם הראשונה לגור בדירתה. כאשר בתום המלחמה,
חזרה עם משפחתה מרוסיה, סילקה אותנו מהדירה ובמשך 9 שנים גרנו כולנו – ארבע נפשות
בחדר אחד. היא רצתה לסלק אחות אחרת שגרה בבית הדירות שלה, כי לא היה לה כסף לשלם
לה שכר דירה. הדודה אנדה היתה מאוד שנואה על ידי כל
המשפחה, ובעיקר על ידי אחיה, כלומר האבא שלי. היא היתה חירשת כתוצאה ממחלת השנית.
בגיל שבעים היתה רוקדת במסיבות עם החברים של הנכד שלה, היו שמועות שהמעסה שלה שימש
לה כבעל. הבן שלה התאבד. האובדנות היתה תכונה תורשתית במשפחת אבי. סיפרו שבזמן המהפכה ב-1905 הבן של דודה
אנדה הציע להתלוות אליה לטיול. היא הסכימה בשמחה. כאשר רצתה להסיר את תכשיטיה לפני
הטיול, בנה לא הסכים. הוא רצה שישדדו אותה ברחוב. לדודה אנדה היה אופי רע מאוד.
היתה עשירה וקמצנית. כאלה היו גם הבת שלה והנכד. החתן והנכדה היו טובים. הנכדה
טיפשה והחתן חכם. היום חיים רק הנכדה, הנכד וילדיהם.
יש מעט מאוד אנשים שהכרתי בעבר ובהווה
שישוו בחכמתם לאמא שלי. היא היתה נהגה לצטט פתגם ישן "עדיף
להפסיד מול חכם מאשר לנצח את הטיפש". היתה אומרת שאשה נישאת בעינים עצומות
ופוקחת את עיניה אחרי הנשואין. היא קראה ספרים ועיתונים והתענינה בפוליטיקה. היתה
אומרת שהפוליטיקאים מתנהגים כמו ילדים מגודלים. אמא יעצה לי על בסיס נסיונה האישי שתמיד
אעבוד במקצועי. היא היתה מתבוללת אך לא חגגה בבית את חגי הנוצרים. כאשר בנותיה
בגרו, ביקשה מהעוזרת שלא להעמיד בבית עץ אשוח כי אנחנו יהודים. מבחינתה היה רק חג
אחד - ראש השנה בראשון לינואר. את ליל
סילבסטר אהבה לחגוג בחברת ידידים ולשתות כוסית אלכוהול בחצות. היא ידעה לבשל, הכינה מאכלים יהודיים.
מאכלים קתוליים לא הוגשו בביתינו. היא היתה מאוד עיניינית ולא רגשנית. כל המשפחה
שלנו - כלומר ההורים והבנות אהבו את בני המשפחה של אמא. אם אימי - סבתא פלה ילדה 12 ילדים, 6 בנים ו-6
בנות. כל הבנים הזכרים נפטרו בילדותם. לאמא היו 5 אחיות אשר היו בחיים עד פרוץ
המלחמה ב-1939. אמא היתה השניה. שתי אחיותיה ילדו בנים שגם הם נפטרו בגיל צעיר.
היתה לי רק בת דודה אחת מצד אימי. אני
זוכרת שסבתא פלה היתה משותקת ויכלה להלך רק עם עזרה. היתה חכמה ואינטליגנטית. סבא
הנריק לא ידע להסתדר בחיים והיה עני. ההורים נתמכו כספית על ידי ביתם הצעירה.
מתקופת מלחמת העולם הראשונה אני זוכרת
שגרנו בדירתה המרווחת של הדודה אנדה. כשאמא היתה יוצאת מהבית, אחותי סטפה בת
השמונה היתה מבקשת ממנה שתזהר מההפגזות. בזמן האזעקות אחותי ואני היינו יוצאות לטיול
לסלון שלא היה מוסק, בו אבא החזיק במגירה ענבים עבורינו. לא יצאתי החוצה, כנראה
בגלל המלחמה. הבית שלנו היה תרבותי ואינטליגנטי, אך לא
אינטלקטואלי. היה נקי, לא היו פשפשים, אך גם ספרים היו מועטים. אמא השאילה בספריה
וקראה ספרות יפה בפולנית. לפי מיטב זכרוני אבא קרא מעט ספרים אך הרבה עיתונים. אמא
לימדה אותנו נימוסים ועקרונות חינוך אשר ספגה בבית הוריה. ביקרנו במוזיאון לעיתים
רחוקות, הלכנו די הרבה לתיאטרון ולקולנוע. לקונצרטים לא הלכנו בכלל ולא שמענו בבית
מוזיקה רצינית, כלומר קלאסית. אני הייתי מה שנקרא ילדה טובה. התלוויתי להורים
למפגשים משפחתיים, גם כשהייתי כבר גדולה, שלא כמו אחותי. כנראה הייתי תינוקת יפה, מה שאמא הרבתה להזכיר
בנוכחותי באומרה לאבא – "תראה רפאל, מה שנהיה ממנה..." העובדה שאיני יפה
וקומתי המאוד נמוכה, הם שגרמו לרגשי נחיתות אשר ליווני כל החיים.
כאשר גרנו 8 שנים (בין השנים 1918-1926) כולנו
בחדר אחד בפנסיון, הכרתי ילד בן 6 שחזר עם הוריו מרוסיה אחרי המהפכה. מאוד התידדנו
למרות שאני לא ידעתי מילה ברוסית והוא לא דיבר פולנית. אני זוכרת ששיחקנו ביחד
ב"רוחות מאחורי הוילון". הוא היה לי כמו אח עד 1939, ומאוד שמחתי כשנודע
לי שהוא חי בישראל... בחופש הגדול לא היינו נוסעים לאתרי נופש
הסמוכים לוורשה, לפחות עד כמה שזכור לי, אולי רק כשהייתי קטנה בת 5-6. אני זוכרת
שבחודשי הקיץ יולי –אוגוסט אמא היתה שוכרת
חדר אצל כפריים קאשוביים בעיירות קטנות על חוף הים - אוליבה, סופוט. היינו
נוסעים עם אחות אימי עם ביתה, ובני דודים עם ילדיהם. אבא היה מצטרף לשבועיים
שלושה.
בזמן הפלישה הבולשביקית בשנת 1920 אבא הגיע
לקחת את כל המשפחה חזרה לוורשה. היינו צריכים להחליף רכבות ואני הלכתי לאיבוד
ונשארתי לבדי באיזשהי תחנת רכבת. מצאו אותי ולקחו, אך זכרון עצוב זה נשאר לשארית
חיי. אצל ילד שאין לו זכרונות מגיל יותר מאוחר, זה משמעותי וחשוב. הזכרון הבא מתקופת המהפך של חודש מאי. בשנת
1926. חזרתי לבד הביתה בת 15. זמנים לא שקטים. אני כמובן צידדתי אז בקידמה אשר ייצג פילסודסקי, אך בעצם הייתי שמאלנית,
כמו במשך כל חיי, כלומר התנועה שחרטה על דיגלה את הסיסמאות שיוויון וחירות. בית
ספר וורצקה, המנהל, חלק (מיעוט) המורים ומרבית התלמידים כולל בנות ממשפחות יהודיות
עשירות צידדו בתנועה אנ-דה. לא קיבלתי ואיני מקבלת את החלוקה יהודים-פולנים, רק את
החלוקה קידמה –שמרנות. תמיד סברתי שישנם פאשיסטים
גם בין היהודים. כל ידידי היו שותפים לדיעותי.
בבית הספר נחשבתי לתלמידה אינטליגנטית, אך
לצערי למדתי מעט מאוד ובהתחשב בכישרונות ממוצעים וזכרון חלש זה לא הספיק. קראתי כמו כל התלמידים והתפתחותי השכלית
היתה נורמלית, אך בגלל זכרוני החלש מעט אני זוכרת ממה שלמדתי. בית הספר היה ריאלי
ולימודי חשבון ומדעים היו ברמה גבוהה. הכי מצער אותי מכל החסרים בהשכלתי, שאין לי
שום מושג בפיזיקה וכימיה. במקצועות אלו ידיעותי משתוות לאלו של ילד ממוצע בן 8-9,
וילדים מוכשרים בני אותו גיל יודעים יותר ממני. אני לא מתכוונת לידיעה של נוסחאות
ואף לא בהבנת העקרונות, אני מתכוונת ליכולת חשיבה מדעית, מדויקת, דבר שבעיני חשוב ביותר בחיים
ובעבודה, וזו תכונה שחסרה לי לחלוטין. לא ניתן לרכוש יכולת זו על ידי קריאה
בספרים מדעיים או ספרי מדע פופולרי, כי בהם יש לרוב נוסחאות וחוקים. ניתן לרכוש יכולת זו ע"י מגע עם אנשים
משכילים בתחומים אלו ואינטליגנטיים, שאוהבים ללמד אחרים, לא רק להחליף דיעות, אך
גם ללמוד מאחרים.
בכיתה הייתי אחת משלוש התלמידות המצטיינות.
לא היתה לי כל בעיה לעבור את בחינות הבגרות. לא היו לי בתעודה ציוני "טוב
מאוד" אך גם ציוני "מספיק" לא היו. הייתי מה שקרוי תלמידה של
"טוב". התענינתי בפוליטיקה ונבדלתי אפילו מהנערות האינטליגנטיות אשר נושאים
אלה לא ענינו אותן בכלל. אני לא הייתי חברה בשום ארגון אך היו לי השקפות שמאלניות
בהתאם לעקרונות המהפכה הצרפתית. הידידים שלי- "העולם שלי" בני הנוער לא כולם היו עניים, אך הכסף לא היה
בעיניהם ערך לכשעצמו. עושרו של אדם או של בני משפחתו לא היה יתרון בעיניהם. לא היה
עולה בדעתי להתידד עם מישהו ששפט בני אדם לפי מידת עושרם. זה המסר שספגתי בבית
רום. מאז ומתמיד ידעתי שבעלות על סכומי
כסף גדולים מבטיחה נוחות, אך עצם עובדת היותו של מישהו עמיד, לא גרם לי לכבד
ולהעריך אותו יותר. מזמן ידעתי שישנם אנשים חסרי כישורים ויכולת להשיג סכומי כסף
גדולים, כמו ההורים שלי, אך על כך בהמשך.
על תקופת בית הספר וורצקה אני יכולה עוד
להוסיף שככל שעבר זמן פחות ופחות חיבבתי את בנות הכיתה, ויותר ויותר כיבדתי חלק מהמורים
בשל האומץ שגילו בגינוי
והתנגדות לתעלולים האנטישמיים של התלמידות. אחד המורים שהיה יהודי מומר לא
פצה פה, אך כמה מהמורים ומנהלת בית הספר בראשם, התנהגו למופת. באותה התקופה
האנטישמיות בפולין התגברה. העובדה שבזמנים
כאלה נאלצתי ללמוד בבית ספר שכזה השפיע מאוד על מצבי הנפשי אך גם מאותו זמן פיתחתי
הערכה רבה לאותם אנשים- נוצרים המוכנים להתיצב להגנתה של יהודיה, ולדרוש למענה
זכויות שוות. עמדה כזו ראויה לכל הכבוד אפילו בארגות כה זניח כמו בית ספר. אי אפשר לדרוש מאף אחד בין שהוא יהודי או
נוצרי, לאהוב את כל היהודים, אך יש לצפות מכל אדם, בכל מקום שיכיר במתן זכויות
שוות לכל אדם ללא הבדל לאום או דת. באותו אופן מגיעות זכויות שוות גם לכושים.
במובן זה רב צוות המורים בבית הספר הוכיח את עצמו.
בגיל 12-14 החלטתי שלאחר גמר הלימודים בבית
הספר אלמד פסיכולוגיה. בין היתר השפיעו על רצוני התסמינים הפתולוגיים של המערכת
העצבית שלי, בעיקר רעד הידים. אמנם לא אובחנה אצלי כל מחלה אורגנית של מערכת
העצבים, ודווקא בשל כך החלטתי להרשם ללימודי פסיכולוגיה ולא לרפואה. בעצם לימודי
הרפואה לא באו בחשבון, גם כי לא הייתי מתקבלת בהיותי יהודיה, וגם בשל העדר ידע
מספיק בפיזיקה ובכימיה. רעד הידיים לא איפשר לי להשתתף בניסויים במעבדות בשיעורי
פיזיקה וכימיה, אז לא כל שכן בבית ספר לרפואה. התחילו דיונים בבית. בני המשפחה הקרובה
והרחוקה, ידידים ומכרים התנגדו נמרצות לרצוני ללמוד פסיכולוגיה. אז עדיין
פסיכולוגיה לא נחשבה למקצוע במלוא מובן המילה. לא היו אלה אפילו
"מריולוגיה" (לימודים שבהם אפשר למצוא חתן) כי במחלקות הומניסטיות למדו
מעט גברים צעירים. המקצוע נחשב כלא רווחי וליהודים היו מעט מקומות עבודה, בדומה
למקצועות אחרים.
סוף סוף הגיע סוף השנה וזמן הכניסה
לאוניברסיטה. אך עוד לפני כן, אחרי בחינת הבגרות נסעתי לחופשה של ארגון הנוער
האקדמאי. היה זה ארגון מתבולל ואנטיציוני שהתנגד להקמת מדינה יהודית. היה שם דגש על עזרה הדדית. שהיתי במחנה בשני חודשי הקיץ. הכרתי בני
נוער אינטליגנטיים, סטודנטים ורק איתם שמרתי על קשרים ואפילו התידדתי. רובם אינם
כבר בין החיים. הם מתו מזיקנה או שנספו בגיל צעיר ע"י הנאצים. הייתי ידועה בין מכרי כבררנית בבחירת
ידידים. מי שרציתי כידיד היה צריך להחזיק בהשקפת עולם מתקדמת, אינטליגנטי וחכם (אין
הכוונה לחכמת חיים, ערמומיות או יכולת להסתדר), העדפתי את אלו שמרבים לקרוא
ומבינים את מה שקוראים, בעלי ידע נרחב. העדפתי חכמים-רעים מאשר טפשים-טובים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה