חלק שמיני ואחרון של זכרונותיה של הלינה. 1965-1980

ובכן השנה היא כמדומני 1965. לאחר שפוטרתי מהעבודה בבית החולים המשכתי לנסוע למבדקים למקומות מרוחקים. ביוני 1965 הצלחתי לנסוע לביקור לוורשה. אחרי שלושה סירובים קיבלתי סוף סוף ויזה לפולין. סידרה לי את זה חברה מבית הספר, כפי שכבר כתבתי. היתה לה פרוטקציה ישירה לראש ממשלת פולין דאז - יוזף צירנקייביץ'. קיבלתי ויזה לחודש אך בוורשה הארכתי ללא שום קושי בחודש נוסף, כך שהביקור בפולין ארך חודשיים מלאים. היתה זו קרן אור ראשונה בחיי מזה 8 שנים. היו לי אז בפולין כמה קרובים (בת דודה של אימי רופאת שיניים ובת דודה מדרגה שניה - רופאה). היו לי די הרבה חברים קרובים. פגשתי בוורשה הרבה מאוד אנשים. גרתי אצל ידידים ואצל בת הדודה, רופאת השיניים. היה לי שם טוב מאוד. וורשה בשנת 1965 היתה עוד יותר יפה מזו שעזבתי בספטמבר 1957. ולמה עשיתי זאת? למען אושרם ועתידם של ילדי הקרבתי את מצבי הפיזי והנפשי הטוב, את ההצלחה המקצועית. העבודה החלה להסתדר באופן חיובי אחרי ההפוגה המלחמה והנחיות המפלגה. וורשה היתה שוב שלי, למרות העדרותי ממנה במשך 8 שנים.

האופורטוניסטים שבאו לישראל ב-1969 טענו שדבר לא קושר אותם לפולין, לא שפה, לא תרבות לא תיאטרון או ספרים. לעומת זאת הם פטריותים ישראליים. ברב המיקרים הם לא ידעו עברית, לא קראו ספרים ועיתונים בעברית, לא ביקרו בתיאטרון הישראלי. על מה הסתמך הפטריוטיזם הזה?

...................................................................................................

רק על זה שבישראל הם קיבלו משרות קבע. האם זה אינו אופורטוניזם? זה כן! האם כל הפטריוטים ישראלים, פולנים, אנגלים אמריקאים וכו' הם אופורטוניסטים? לא. בדיוק כמו שלא כל הדתיים הם אופורטוניסטים. פטריוטיזם זה לא תשבוחות בלתי מסויגות של ארצך או עמך. הפטריוטיזם הוא נאמנות, ואף אהבה לעם ולארץ, למרות שמודעים לתכונותיהם השליליות. הרי אוהבים אנו את ההורים, האחים, בני הזוג, ילדים ונכדים, למרות שמודעים לתכונותיהם השליליות ומעבירים עליהם ביקורת אפילו בפניהם.

לכן טוב כל כך היה לי בפולין, בהיותי שם בביקור. לאחר שובי הרגשתי אומללה, הייתי בשוק. היות ואיש מבני משפחתי לא עזר לי להתגבר על השוק הזה, לא היתה לי עבודה במקצועי ובעלי רק בא אלי בטענות, ניסיתי להתאבד. בלעתי כדורי שינה, אך פחות מדי. הצילו אותי. כשהתעוררתי שמעתי את בעלי אומר "זאת אשמתי". הילדים היו עדין תלמידים בבי"ס תיכון. הבת התרגשה מזה, אך לא לזמן רב. הבן כעס עלי ונעלב. שכבתי יומיים במיטה בבית. לאחר מכן התחלתי שוב לנסוע לערוך בדיקות וקיבלתי ילדים בבית. הייתי מאוכזבת שהייתי כ"כ שלומיאלית, ולא הצלחתי למות. מאז שעזבתי את וורשה, שום דבר לא באמת שימח אותי. מהתחלה כל מה שסביבי היה זר לי ונעשה זר יותר ויותר. עדין כל זה לא היה עוין בשבילי, לא הממשלה, לא המצב הפוליטי. זה היה רק סתיו 1965. מצבי הנפשי הלך והתדרדר, הייתי כבר בת 54. לא הפחתתי מגילי כמה שנים מבעוד מועד. היו לי מיחושים שונים, בעיקר עם המעיים. כל הזמן שילשלתי ולא שלטתי בהפרשות הצואה. קרה ואיבדתי את ההכרה, למשל כשהתארחנו אצל אנשים, היתה לי בחילה והייתי נופלת. לפני כן 

..................................................................................................

הרגשתי משהו כמו אאורה - הרגשתי שאני מתעלפת. אחרי העילפון הקאתי ובזמן העילפון הפרשתי שתן. מכרה קרובה, פרופסור לנאורולוגיה חששה שמדובר באפילפסיה. אני חשבתי על כך כבר בנעורי, ורעד הידיים הגביר חשש זה. הפרעות אלו היו בעצם הסיבה העיקרית לכך שלמדתי פסיכולוגיה. רציתי לחזור ולעבוד כדי לא לחשוב על המצב הנפשי שלי. קיבלתי שוב כמה נסיעות לצורך עריכת מבדקים. הודות לפרוטקציה קיבלתי משרה של עובדת סוציאלית במחלקת רווחה של עיריית תל אביב. זה היה קרוב לבית, אבל מהר מאוד הבנתי שהצוות המורכב כולו מנשים לא יודע בכלל לעבוד ואין להן שום השכלה כללית או הכשרה מקצועית. הן היו חסרות תרבות ומתהדרות בפסאודו-פטריוטיזם הישראלי שלהן, שהיה רק למראית עין. אפילו עברית הן לא ידעו. אחת מהן התגאתה שהגיס שלה היה רופא. כמעט כל יום בשעות קבלת המטופלים הזמינו משטרה כי המטופלים איימו עליהן במכות. לא ידעו לסדר כלום בשביל הנצרכים. הן רבו איתם. במחלקת הרווחה בעיריה היתה שחיתות. העובדות הסוציאליות סידרו סיוע כספי בתמורה לשוחד לאנשי עסקים ומנעו עזרה לעניים אמיתיים. העובדים הבחירים במנהלת עיריית תל אביב העלימו עין ונתנו יד לשחיתות.

...................................................................................................

אני משערת שבכל מקצוע יש שחיתויות ושוחד. הם פחותים במקומות שבהם קל יותר לפקח, ובהם ישנם אנשים ישרים, בעלי אומץ אזרחי כדי להתנגד ולמגר תופעות אלו. אני ניסיתי להלחם נגד שחיתויות ורקבון מוסרי מנעורי הן בפולין והן בארץ. לא נדרשתי לשלם את המחיר הגבוה ביותר כגון איבוד החופש האישי ע"י מאסר, אך איבדתי הרבה בריאות בעיקר בישראל. אולי בגלל שכאן לא הייתי כבר צעירה. תמיד הייתי בעלת בריאות רופפת, אך כשצעירים אפשר לשאת הרבה. הרי שרדתי את מלחמת העולם, כנראה בגלל שהייתי צעירה. כאן במחלקת הרווחה ידעתי שלא אחזיק מעמד. לכן רק הבטתי ורשמתי בזכרוני. כעבור חצי שנה הודיעו לי מההנהלה שעלי להפסיק את עבודתי כי לא הם לא קיבלו תקן לפסיכולוג. זה היה כמובן שקר. פיטרו אותי כי עברתי את גיל ה-50, ולא היה אפשר לתת לי קביעות. אפילו לא נעצבתי, כי זה היה צפוי, וגם כי עבודה שלא במקצועי יכולתי לבצע בזמן המלחמה. בימי שלום (מתי כבר היו כאלה?) זה לא היה הכרחי. אך לא נעצבתי גם כי אז עדין התירו לי לערוך בדיקות בשטח. (תמיד רחוק מאוד מהבית) ושלחו אלי ילדים לבדיקות בבית. אך כזה גן חיות כמו שהיה במחלקת הרווחה לא ראיתי אף פעם בחיי. הגבר היחידי שם שהיה שומר לא היה כזאת בהמה. הוא היה מפאיניק (חבר במפלגה שלטת באותו הזמן), כנראה אדם הגון.

................................................................................................ 

בראשון למאי שהיה יום חופש היה מישהו צריך להשאר בתורנות. כששאלו מי מוכן לבוא -אני התנדבתי. כבר מזמן לא היה עבורי יום זה יום חג. הנשים המפלצות האלו לא באו, וניצלו את האפשרות לא לשבת בעבודה (לעבוד הן במילא לא עבדו). פיטרו אותי כי בעיריית תל אביב שלטה, כמו בכל מקום, מפלגת מפא"י כלומר מפלגת השמאל. התענתי בנסיעות עוד שנתיים וחצי ובשנת 1968 קיבלתי עבודה בחצי משרה במוסד ליתומים של ויצו. היתה שם מחלקה לטיפול בילדים שנולדו לפני הזמן. היתה נחוצה פרוטקציה רצינית כי הייתי כבר בת 57. גיל מבוגר הוא מכשול מאוד רציני בישראל לקבלת עבודה, לא רק עבודה פיזית. להשיג קביעות זה כבר משימה לא רגילה. מי שיש לו קביעות יכול לעשות ככל העולה ברוחו, להעדר מהעבודה ללא הצדקה, לאחר וכו'. בהתאם להנחיות כתובות (לא ברור איפה) אפשר לפטר אותו מהעבודה אך למעשה זה לא מיושם, אלא רק אם ההנהלה שמה עין על מישהו, או שהוא פעיל במפלגת אופוזיציה.

בעלי השיג לי איזשהי פרוטקציה, עד היום אני לא יודעת אצל מי. וזה ממש לא עניין אותי. הייתי במצב נפשי מעורער ביותר ממש פקעת עצבים. לא יכולתי בכלל לכתוב. עוד לפני תחילת העבודה התחלתי לבקר אצל פסיכיאטרים. אחד היה יותר טיפש מהשני. בדרך כלל עולים מפולין, כלומר ממש נפולת ובררה. הקשבתי לעצות המטומטמות וההבחנות המטופשות. התרופות שרשמו עזרו מעט. התחלתי לעבוד בויצו. זה היה אחרי מלחמת ששת הימים. המלחמה פרצה ב6.6.1967 והסתיימה בנצחון ישראל אחרי ששה ימים. נכבשו שטחים נרחבים של הערבים. הטקטיקה והאסטרטגיה של ישראל שנלמדה מהצבא האנגלי התגברה על הטקטיקה של מליוני אנשי צבא אויב, וגרמה לנס הזה. אמריקה עזרה במימון. היה להם אינטרס לגבור פוליטית על ברית המועצות וענין בנפט. רוסיה ומדינות הלוין התנקמו כמובן וגירשו יהודים מפולין. מארצות אחרות של הגוש היהודים לא יצאו (רומניה, הונגריה). התווספו אז עוד יהודים מפולין בישראל. רב המגורשים נסעו לשוודיה ודנמרק והתפזרו שם. לישראל הגיע אלמנט של חברי מפלגה שידעו להסתדר תמיד ובכל מקום. הביאו כסף, מהר ארגנו לעצמם דירות ומשרות קבועות.

מיכאל שירת אז במילויים (לאחר מכן קיבל דחיה משירות צבאי לצורך לימודים, כמו גם אלז'וניה) התידד עם בחור אינטליגנטי, עולה חדש מפולין שרצה להתחתן. הוא התחיל לחזר אחרי אלז'וניה שהיתה בת 21 סטודנטית לארכיטקטורה בטכנין בחיפה. וקיבל את הסכמתה והסכמתינו להצעת הנשואין. אני הייתי בהתחלה נגד הקשר, ולא בגלל שלבחור לא היתה השכלה גבוהה או מקצוע אקדמאי. הוא היה חשמלאי. גמר תיכון ברוסיה. קרא הרבה היה אינטליגנטי ובעל אופי טוב. היה ממשפחה הרוסה. אמו נסעה בתחילת המלחמה ב-1939 מלודז' לרוסיה. הכירה שם תובע צעיר לא יהודי ממוצא יווני, שהיה כנראה מאוד משכיל. היא הרתה והוא התחתן איתה. היא מאוד פרימיטיבית, לא משכילה ולא אינטליגנטית. בחורה יפה ופשוטה ממשפחה פשוטה. מהתחלה היו צרות בחיי הנשואין, הבעל בגד בה. הם התגרשו והוא התחתן שנית והיו לו עוד ילדים. אח"כ נפטר. הילד היה יפה ופיקח. הוא התחבב על אדם צעיר מגליציה, שהיה צעיר גם מאמו. הוא נשא אותה לאישה והיה אבא חם ואוהב לנער. הבחור הצעיר מאוד נאורוטי, לא מתאים לחיי משפחה. הם התחתנו ב-1970. חיי הנשואין עלו מהר מאוד על שרטון. חיי האישות שלהם לא היו טובים מהתחלה. חוץ מזה היה קשה להסתדר איתו. גם היא לא קלה. הם רבו הרבה ולעתים קרובות ולא אהבו זה את זו. אחרי שנתים נולדה בת. עכשיו מספיק.

עכשיו עלי. על החיים שלי ועל העבודה בויצו. עבדתי כאמור בחצי משרה כל יום מ-8.30 עד 12.30. במשך 3.5 שנות עבודתי שם תמיד הקדמתי ואף פעם לא עזבתי לפני הזמן, לפעמים נשארתי אחרי הזמן גם כשלא קיבלתי תשלום עבור השעות הנוספות. תמיד רימו אותי בכסף, כמו שעושים בכל העולם מעסיקים ציבוריים ופרטיים כאשר נתקלים בעובד נאיבי אידיאליסט מקצועי או מדעי – כפי שהייתי אני עוד מימי נעורי. העבודה היתה די סכימתית ורוטינית. כל הקונספציה היתה שגויה. איך אפשר להכניס לסיר אחד מפגרים עם חולי נפש בעלי פיגור חברתי וילדים של אנלפבתים? יוצא מזה בלגן אחד גדול. זו לא היתה שום עבודה מדעית או מחקר. המנהל - רופא, התענין רק  בשיתוק מוחין כי זה היה נושא המחקר שעליו רצה לבנות את הקריירה מקצועית שלו. הוא אדם מאוד פשוט, לא תרבותי, בן של אנשים פשוטים מאירופה אשר התעשרו בדרום אפריקה. הם שלחו את הבן ללמוד רפואה, חיתנו אותו עם בחורה עשירה ושלחו לישראל שיהיה פרופסור. בדיוק כמו דר. בנימין כהן רופא הילדים מתל השומר. ובין אנשים שכאלה אני חיה כל כך הרבה שנים. וזו כבר האינטליגנציה.

בצוות העובדים היתה אשה אחת אינטליגנטית ותרבותית. רופאת ילדים מבולגריה. אותה תמיד הייתי שואלת אם הילד בריא או חולה. אם היה בריא והייתי מחליטה אחרי הבדיקה שהוא מוגבל שכלית או בעל אינטליגנציה נמוכה הייתי קובעת שמדובר בפיגור סביבתי. קביעת המפלגה הרוסית מ-1956 היתה במובן זה מוצדקת. כמובן שהיו בה הרבה קביעות שגויות באופן ברור, והמסקנה להפסיק לימודי פסיכולוגיה למשך 20 שנה (מ-1936-1956) היתה הרסנית לרמת ההשכלה הגבוהה במקצועות ההומניסטיים בארץ זו. על כך כבר כתבתי. בפסיכולוגיה אמריקאית (ולכן גם הישראלית) הלכו לקיצוניות השניה. פסיכולוגיזציה מוגזמת של הלימודים, החיים האישיים, החברתיים והפוליטיים. לדעתי רק הפסיכולוגיה האירופאית שומרת מזה שנים על איזון. היא אינה סכימטית כמו הרוסית או האמריקאית. המובילה בתחום היא הדוקטרינה השוויצרית, עליה מסתמכת הפסיכולוגיה הפולנית. חניכי האוניברסיטאות הפולניות לא צריכים להתבייש ברמה או בכיוון של השכלתם. זה ההומניזם האמיתי. מלבד כמה שנים (1948-1956) בהן פולין נאלצה ללכת בעקבות רוסיה, אך כנראה כבר השתחררה מכך לחלוטין.

מויצו קיבלתי אחרי שלוש וחצי שנות עבודה פיצויים בגובה של 5,000 לירות אותן הפקדתי לבנק למימון דירה בשביל הבן. השנה היתה 1971. הייתי בת 60. הרגשתי זקנה ומותשת מהחיים. הילדים למדו לימודים גבוהים. הבת ילדה בת. בעלה יוצא רוסיה חבר מפלגה לשעבר רצה להתעשר במערב, כלומר בישראל. הרי זה כאן "מזרח"  מכל בחינה. הייתי צריכה להמשיך ולהרוויח, כדי לצבור כסף בשביל הילדים. עשיתי טעות. הייתי צריכה להתחיל לחשוב רק על עצמי. הייתי צריכה לנוח, לא לעבוד. הייתי כבר בת 60, היתה צריכה להיות לי פנסיה, הייתי צריכה לעבוד במקצוע שלי רק באופן פרטי. שום דבר מזה לא צלח. עבדתי כמו חמור עוד כמה שנים, הרווחתי מעט. הזדקנתי עכשיו מהר גם פיזית וגם נפשית (שכלית). לא חשבתי על עצמי, לא בילדותי, לא בנעורי ולא בבחרותי. התחלתי לחשוב רק בערוב ימי. קניתי לעצמי רק דברים שיהיה לי בהם שימוש במצב שכיבה. יחד עם זאת חשבתי שאני לא רוצה לחיות זמן רב בתנוחה זו.

אלה רב המחשבות שלי בעשור האחרון (1871-1980). אך בינתיים עוד הייתי על הרגלים. לא יכולתי כבר לעבוד אפילו באופן חלקי. כפי שכבר כתבתי, המתחזים לחברים שלי, משנתונים צעירים יותר, עשו הכל כדי למנוע ממני לעבוד במקצוע. היו רק מספר אנשים, אך מספיק כדי שלא אמחה. אף פעם לא ידעתי להתגונן באופן פעיל, ובזמן חיי כמהגרת הפאסיביות שלי התגברה. הגבלתי עצמי, אם כן, בלית ברירה לחיי משפחה ופעילות קולינרית וניקיונות. התחלתי לחשוב על מעבר מהדירה גרוטאה בת 4 חדרים בקומה שלישית. חשבתי שעלינו להשיג דירה משלנו קטנה יותר ובקומה נמוכה. התחלתי להרהר בנסיעות לארצות במרכז אירופה, אדינבורו בסקוטלנד, לונדון באנגליה. היתה לי שם בד דודה מדרגה שניה, רופאה. עברנו את מלחמת יום כיפור באוקטובר 1973. לא הבנתי את המהות, הטקטיקה או האסטרטגיה שלה, לא היה איש שיכול היה להסביר לי. זה נכון גם לגבי מלחמת ששת הימים ב-1967. הכי חשוב עבורי היה שאיש מהמשפחה הקרובה לא נפגע ולא סבל באף אחת מהמלחמות הללו, והרי נפלו בנים ונכדים בהרבה משפחות.

                                                   

יש שמתים ממחלות, אנשים צעירים ובגילאי ביניים. זה תמיד אסון לבני המשפחה, גם מות בתאונות. אך נראה לי שמוות במלחמה הוא הנורא ביותר לבני המשפחה. אני יודעת שמה שאני כותבת כאן הוא בנאלי, סטנדרטי. הזקנים והקשישים חייבים למות ממחלות או תאונות. זה טבעי שהזקנים מתים. אך מות צעירים או ילדים הוא מנוגד לטבע. אני, כפי שכתבתי לא פעם, לא מפחדת מהמות. אני מפחדת מסבל שיכול להמשך שנים. ברר.....אם מתים בקרבת בני עמך, בין בני אותו גיל, זה לא כל כך נורא כמו מוות בגלות. עד שנת 1975 עוד קצת עבדתי באופן פרטי. נסעתי פעמים למבדקים של ילדים ערביים ביישוב קרוב לכפר סבא, כלומר המשולש (אולי המשולש הוא ליד פתח תקווה? ליד ראש העין?). אינני בטוחה, זכרוני נחלש וחסר לי כושר התמצאות במרחב. זה בא לידי ביטוי לא רק כאן בגלות, אלא כבר קודם בגיל צעיר בורשה. כמובן שלעת זיקנה הכל מתקלקל, אז גם ההתמצאות במרחב וגם הזכרון שבוגד בי. תמיד היה לי זכרון חלש.

בני הנוער הערבים תלמידי כיתה אחרונה של בית ספר יסודי היו ברמה גבוהה של התפתחות שכלית ותרבותית. ילדים וילדות יפים, לבושים יפה. היו ביניהם בעלי מראה לגמרי סלאבי. ראיתי טיפוסים שנראים כך כמובן בפולין וגם בישראל. גבוהים, בלונדיניים עם עינים כחולות ושיער בהיר. אגב את הבדיקות של הילדים הערבים קיבלתי ממנהלת תחנת ייעוץ פסיכולוגית בכפר סבא. זוהי אישה שהתחילה את הלימודים בפקולטה לפסיכולוגיה בורשה עוד בזמני. היא היתה חברת השומר הצעיר. היא היגרה לישראל וגרה בקיבוץ השייך לתנועה שמאלנית מפ"ם. היא הצטרפה למפלגה, עבדה כגננת בקיבוץ התחתנה וילדה שני בנים ובת. המנהל של מחלקת החינוך בעיריה היה חבר מפ"ם, ולכן העסיק את האישה הזו כמנהלת מרפאה פסיכולוגית. לא היתה לה שום הכשרה, אך ידעה להסתדר ועבדה שם עד הפנסיה. היא לא ידעה לערוך מבדקים פסיכולוגיים ולכן מחלקת החינוך העסיקה פסיכולוגים ושילם להם עבור עריכת המבדקים. אני היית אחת מהפסיכולוגים האלה.

ה"פסיכולוגית" הזו לא ידעה אפילו עברית, ידעה קצת לדבר פולנית ויידיש. לכתוב באופן תקין לא ידעה בשום שפה. היא התקבלה לארגון הפסיכולוגים והיתה אפילו חברת ההנהלה. בישיבות קיבלה רשות דיבור, אך נגעה רק בענינים אדמיניסטרטיביים, כי בנושאים פסיכולוגיים לא היה לה מושג ירוק. את בנה הבכור זרקו מהקיבוץ עוד כשהיה נער בגלל גנבות. בגיל מבוגר הוא פרץ לבנקים. האמא ה"פסיכולוגית" ידעה על כל זה, אך לא הגיבה. הצליחה לשחרר את בנה מבית סוהר, כביכול בשל היותו חולה במחלה ממארת. היתה לו דירה יפה במרכז תל אביב עם חפצי ערך ותמונות יקרות. אמו ואחותו גרו שם. כשהגעתי לגיל פרישה, טילפנתי ל"פסיכולוגית" לכפר סבא והצהרתי שאני אוהדת מפ"ם, מה שהיה נכון, כי הצבעתי בבחירות למפלגה הזו. בגלל זה קיבלתי מארנה את הבדיקות בבית ספר הערבי. יכולתי במשך שנתיים להרויח לא רע, מה שהיה די נחוץ. שנתיים, כפי שכתבתי בדקתי ילדים ערבים והרווחתי לא מעט כסף. היה זה בשנים 1971-1972.

המפמ"ניקית ממחלקת החינוך המפמניקית בכפר סבא עבדה עדיין, או תפסה מקום של פסיכולוגית מדופלמת, והיא בחרה לעצמה עוזרת שהיתה אמורה להחליף אותה. כשהייתי באה לשם, אמרה לי שהצעירה לא יודעת לערוך מבדקים, לא מכירה את הטסטים, כי באוניברסיטאות בירושלים, תל אביב או חיפה לא מלמדים זאת. אז מה כן מלמדים לעזאזל? כי פסיכולוגיה תיאורטית גם לא לימדו. במילה אחת, לדור הצעיר של הפסיכולוגים הישראליים לא היתה כל הכשרה לעבודה בתחנות יעוץ פסיכולוגיות. מה לעשות כשילד בוכה?- שאלה אותי הפסיכולוגית הצעירה.

אמנם במשך 5-6 שנים אחרונות כבר לא ביצעתי את מקצועי ולא הרווחתי כסף. אך החלטתי שהגיע הזמן לנסוע קצת לחוץ לארץ. פעם הראשונה בחיים עלינו לאוירון ב-1974 ונסענו לטיול של ארגון הרופאים. זה לא היה כל כך יקר, למרות שהתחיל כבר משבר כלכלי, אינפלציה וירידת ערך הכסף. בשנות העשרים, הכסף החל לאבד מערכו כבר אחרי מלחמת העולם הראשונה. אנשים הלכו לקניות עם מזוודות מלאות שטרות כסף. אני הייתי אז ילדה ואיני זוכרת זאת. בעשור 1929-1939 המשבר הכלכלי הלך והעמיק והביא לבסוף לפרוץ מלחמת העולם השניה. בחשיבה לוגית יש להניח שהמשבר הנוכחי בין השנים 1974-1981 חייב להביא לפרוץ מלחמה עולמית נוספת. ההיסטוריה חוזרת על עצמה כדברי הפתגם. כידוע הנאנצים מרימים ראש בכל העולם. היהודים מאויימים בכל העולם ובארצם שלהם. מדינה המוקפת אויבים חזקים ובלתי מתפשרים. ליהודים, כמו לפולנים תמיד יהיה רע. לצערי אי אפשר בגיל בשל לחדול להיות יהודי, כמו שאי אפשר לחדול להיות אנגלי, גרמני, צרפתי או פולני, וכו'. במיוחד אם אתה גם יהודי. אך האם באמת זה כל כך חשוב איך מישהו מרגיש, האם יהודי, גרמני, פולני, באיזה שפה הוא חושב או כותב. חשוב  מה הוא עושה, חושב או כותב. בדיחה: לאיזה לאום שייך האיש הזה? – תשובה:  אין לו לאום, הוא פסנתרן.

אני לא מאמינה שאדם נורמלי, מאוזן ירצה למות במלחמה כאשר אויב תוקף את עמו וארצו. כל אדם צעיר נורמלי רוצה לחיות, ולא למות אפילו למען מטרה חשובה, כמו הגנה על המולדת. בגיל מבוגר אין כבר כזה רצון עז לחיות, כי חווית כבר את רב חייך. ישנה סקרנות, מה יתרחש בעתיד בעולם. אם מישהו הוא מדען או אומן, שווה להגן על חייו כי האנושות מפסידה הרבה עם מותו של אותו אדם. אך אדם ממוצע, אם הוא חולה אנוש, אם הוא סובל, שוקע בדכאון ורוצה להתאבד, זה מוצדק מבחינתו. המשפחה הקרובה תתנחם עם הזמן, והוא ישתחרר מסבלו חסר התקווה. בתקופת המלחמה האחרונה בפולין היהודים, קודם כל, אפילו צעירים שלחו יד בנפשם, כדי להמנע מהסבל שעתידים היו לסבול מידי הגרמנים. כך עשו אמי ואחותי, כפי ששמעתי אחרי המלחמה וכבר כתבתי כאן . והן לא היו היחידות. הרבה אנשים עשו אותו דבר.

ברור לי שהיומן הזה אינו יצירה ספרותית. תיארתי בקיצור את תולדות חיי. הגיע הזמן לסיים. אם קיסינג'ר תיאר את עבודתו בבית הלבן על גבי 1500 עמודים, אז חיי האפורים אינם ראוים אפילו ל-200 עמודים. והרי קיסינג'ר עדיין רחוק מסוף חייו. הזכרונות שלו יצאו כספר, את מה שכתבתי איש כמובן לא יוציא לאור. אני רוצה שיקראו זאת ילדי אם יהיה להם רצון וסבלנות. אולי ייטיבו להבין את חוסר האיזון הנפשי שלי בערוב ימי. אולי יבינו למה אני כל כך עצבנית. גם אצלי בבית בוורשה היו לי כל מיני אי נעימויות, כי כידוע תמיד אמרתי מה שאני חושבת, גם אם זה היה נגד השלטון. כך היה גם ברוסיה בזמן המחלמה. חברים חיבבו אותי ואפילו אהבו, גם אם פחדו להגיד מה שאני אמרתי. המנהלים, ובעיקר המנהלות-נשים שאותם ביקרתי לא אהבו אותי ולא רצו שאעבוד אצלם. אך מה שעברתי בישראל, לא חוויתי בביתי בוורשה ובגלות רוסיה. בישראל, במשך למעלה מ-20 שנה התנכלו לי גם "חברים" פסיכולוגים, וגם מנהלים.

אני התנהגתי באופן שקול ביותר, לא איבדתי שליטה. הרשיתי ללא שום מחאות שיבחנו את ידיעותי בתחום הפסיכולוגיה. בחנו אותי אנשים שלא היה להם שום השכלה פסיכולוגית. קרוב לוודאי שלא היתה להם השכלה בשום תחום ולא היתה להם תרבות במיל. רק הרבה יהירות וחוצפה. בפולין, לפני המלחמה לא הכרתי בכלל אנשים כאלה. בפולין שאחרי המלחמה נאלצתי לבוא במגע עם טיפוסים כאלה במוסדות בהם עבדתי. מזכירי מפלגת הפועלים המאוחדת. הם הפחידו אנשים בפולין בין השנים 1948-1957. אני מניחה שאחרי שנסענו התחילו להווצר תנאים יותר קלים לאנשים נבונים שלא השתייכו למפלגה . כשביקרתי בוורשה ב-1965 היה שם הרבה יותר משוחרר. לא הכריחו אף אחד להשתתף בתהלוכות למשל ב22.7. אני השתייכתי אחרי מלחמת העולם השניה למיעוט מיוצאי פולין בעלת השקפות מתבוללות, אתאיסטיות, אך לעולם לא העמדתי פנים שאיני יהודיה. וזה לא בגלל המראה השמי שלי ושם המשפחה היהודי.                                          

וזאת משום שכך חונכתי, בהתאם לסביבה המתבוללת שלי ובהתאם להשקפותי. בהתאם להשקפה זו שהיא אסימילטורית ביחס לפולנים, אך מטריאליסטית, איני מכירה במשטרים טוטליטריים כמו ברית המועצות וארצות דמוקרטיה עממית. שיטת הממשל בפולין שהיתה ותשאר ביתי לא הייתה לרוחי אף פעם. היו שם נטיות ימניות, פאשיסטיות לפני המלחמה, בכל אופן לפני נצחון היטלר בגרמניה ב-1935. כך אני מסיימת את היומן שלי. אם אהיה בהכרה לפני מותי אתן אותו לילדי, שלפחות לפני מותי יכירו אותי ולו במעט. מאוד הייתי רוצה שילדי יבחרו לעצמם מולדת אחרת, כלומר בית אחר עבור ילדיהם. אלא אם כן ישתנה משהו לטובה בשיטת הממשל המדינה היהודית.