חלק שביעי של זכרונותיה של הלינה 1965-1957

המסע שלנו לישראל ארך זמן רב, כי הילדים שלנו חלו בדרך. כנראה שקשה היה להם להסתגל לתנאים החדשים.  נסענו, כפי שכתבתי, לא במטוס, אלא ברכבת עד גנואה ומשם באוניה. הילדים חלו בגנואה. ונאלצנו להשאר שם כמה שבועות. גרנו במלון - פנסיון המשולם ע"י ממשלת ישראל, כלומר הסוכנות. כבר אז העולים לישראל נהגו "לחתוך" בדרך. בוינה לא הרשו לנו לרדת מהאוטובוס, ובגנואה לא האמינו לנו שהילדים באמת חולים ושלחו רופא מטעם הסוכנות לבדוק אותם. הסתבר שלא שיקרנו. בת דודתי הרופאה טילפנה מאדינבורו למלון, ושכנעה את פקידי הסכנות שאנחנו לא משקרים. הילדים התנהגו למופת. זכרו היטב מה שלימדה אותם הלנה. כשהחלימו חיכינו עוד להגעתה של האניה הישראלית, אך לא יכולנו לקנות להם כלום כי לא היה לנו כסף.

בעלה של בת דודתי מאדינבורו היה איש עמיד. עוד לפני שעזבנו את ורשה שלח לנו סכום נאה של כסף בדולרים, אחרת לא היינו יכולים לצאת. הבאנו איתנו הרבה מאוד ספרים, שכידוע שוקלים המון. היינו צריכים לשלם עבור מטען עודף. חוץ מספרים לא היה לנו בעצם כלום. אפילו המוכס, איש פשוט, התפלא שאנו סוחבים כ"כ הרבה ספרים ותווים חסרי ערך שרק שוקלים הרבה. בכל זאת עובדות המכס דפדפו בספרים וחיפשו מטבע זר, לא היה לנו, וגם אם היה, לא ניתן היה למצוא באלפי הספרים והתווים. האורזים בוורשה הבחינו בין כל הגרוטאות שלנו בצלחת הגשה של רוזנטל, שקיבלנו לפני הנסיעה מבת דודה של אימי, רופאת שיניים שהיתה עשירה. זה היה טראגי-קומי, כי מהגרים אחרים לקחו אתם הרבה דברי ערך (אפילו אוספי בולים) אשר שימשו להם בארץ לרכישת דירות.

לנו כרגיל לא היה דבר, ולא ידענו בשום אופן להסתדר בחיים. לא היה לנו בשביל מה ולאן לברוח, ולא ידענו אף פעם ובאף מקום לעבור על החוק. האם היה זה נכון וראוי להערכה שהיינו תמיד ישרים, שלעולם לא שיקרנו ולא היינו אופורטוניסטים? זה היה הטבע שלנו והחינוך שקיבלנו וכך חינכנו את ילדינו. עמדה כזו נראתה נכונה בעינינו, אך גם מטופשת ורק אנשים בודדים בעולם נהגו כך. אני בכלל לא גאה בעמדה זו, אך איני יודעת לנהוג אחרת. למרבה המזל הילדים שלנו במולדתם החדשה אימצו גישה שונה. אני רואה שהם מסודרים בחיים ולא מרשים לאף אחד להשפיל אותם, כמו את האמא הטיפשה שלהם. אני בכלל לא גאה, שאני לא מכירה את הצד הפרקטי של החיים, להפך, אני רואה בכך חסרון גדול. ניתן הרי להיות בעל השכלה גבוהה, ויחד עם זאת לדעת מה עושים עם כתבי ערבות, המחאות, שערי מטבע וכד'. ידיעת הצד הפרקטי של החיים הינה אחת התכונות האינטלקטואליות של האדם ואין צורך להתבייש בה. אפשר להיות פסיכולוגית טובה, וגם לדעת לבשל, לאפות ולנקות את הבית. חוסר הכישורים להיות עקרת בית, זו לא סיבה לגאווה. תמיד התביישתי בחוסר היכולת להתמצא בצד הפרקטי של החיים (כגון עניני כסף) ובהעדר הכישורים לנהל משק בית (בישול, אפיה וכו') הרי מצעירותי הייתי פדנטית ומרוכזת, את זאת הבאתי מבית הספר התיכון. אני חושבת שהחסרים בתחום עבודות המבוצעות בבית על ידי נשים נבעו מהקשיים המוטוריים שלי. האם האשם הוא בחברות שלעגו לי, או באמא שחשבה אותי תמיד לחלשה וחולה פיזית ונפשית. קשה לומר.

בכל אופן לאחר שהגענו לחיפה הפנו אותנו לשכונת צריפים לאקדמאיים בסמוך לעיירה נהריה. לא הייתי מסוגלת לבשל ארוחת צהרים לבעלי וילדי. אשה רומניה טובה הביאה במתנה עוף לפליטים, לאחר שראתה כיצד אני מביטה על העוף שהביאה, אמרה לבעלי בגרמנית "זאת אין לה מושג". בנהריה היו הרבה יוצאי גרמניה. היינו שם רק 12 ימים. אני הייתי עדין במצב רוח סביר. כל הזמן קיוויתי שאקבל עבודה בתחנת יעוץ פסיכולוגית. משיחות עם השכנים שלנו הבנתי שאנחנו היחידים בלי כסף ישראלי או זר, זהב, יהלומים וסחורות למכירה. רק ספרים במשקל עצום. לא היו גם חוץ מבעלי שום ציונים. האנשים בצריפים הללו היו בעלי אינטליגנציה פולנית שידעו היטב איך להסתדר בחיים. חלק מהנשים היו גויות, ביניהן כמה גרמניות שגם ידעו להסתדר בחיים.

מענין שבישראל לא הציקו לגרמניות הללו. הן יכלו לתקשר בקלות בשפת אמן עם אנשי הסוכנות ויכלו לקבל משרות משתלמות. אולי אני עושה להן עוול, אולי היו ביניהן כאלה שבזמן המלחמה הצילו יהודים שלאחר מכן נשאו אותן לנשים והביאו לישראל. לפעמים זנחו אותן עם ילדים קטנים. לא ערכתי סטטיסטיקה. אך זה בעצם לא חשוב. היו גם בזמן המלחמה בפולין כאלו שניתן לכנותם "גרמנים טובים" שלא הרגו יהודים, ואפילו הסתירו אותם. בכל עם יש אנשים טובים, ישרים, גיבורי מלחמה. ויש גם רעים, פושעים, רוצחים. יהודים פולניים אשר ניצלו ע"י פולנים בצד הארי לא מוכנים להודות שבפולין היה אותו מספר אנשים הגונים כמו בארצות אחרות. לדברי היהודים המסריחים האלו, היו בין הפולנים רק אנשים בודדים שהצילו יהודים. שוב סטיתי מהנושא, אך בשבילי זה כעת הנושא הכאוב ביותר. ובכן מצאתי עצמי בישראל. לא רצו לתת לי משרת פסיכולוגית בישראל, כי לא היתה לי פרוטקציה, והייתי כבר מבוגרת, בת 46. הייתי נוסעת השכם בבוקר לתל אביב לקורס לימודי עברית, שם הייתי, לא ברור למה, אחת מהתלמידות המצטיינות. נבחרתי לדבר ברדיו בתכנית עבור עולים חדשים. "נאמתי" ברדיו – אך משרה לא רצו לתת לי. מוזר אך נדמה לי שאני כל הזמן חוזרת על עצמי. צריך לקרוא הכל, למחוק את החזרות על מידע,רעיונות והשקפות.

אני לא זוכרת אם כתבתי שמאז שובינו לוורשה הלכנו כל יום ששי בערב לקונצרטים בפילהרמוניה הוורשאית. בעלי היה במשך שמונה שנים מבקר מוזיקלי של העתון "חיי וורשה". הופיעו בוורשה כמו גם לפני המלחמה מוזיקאים מפורסמים מכל רחבי העולם, לא רק מרוסיה וארצות מעבר למסך הברזל, אלא גם מהמערב. וורשה אפילו לפני שהשתקמה נחשבה כאחת מבירות העולם, למרות שהיתה קטנה יותר מפריס או לונדון. רק בישראל נחשבנו כנציגי מזרח אירופה. בירות המערב ראו בוורשה עיר מערבית, בעלת תרבות מערבית, לא פרובינציאלית כמו בעיני תל אביב, ירושלים או חיפה.

הייתי יהודיה מלידה, לא פולניה ממוצא יהודי. אני והורי, הידידים שלהם ושלי, כולנו היינו יהודים בעלי לאום פולני. אני מתבוללת, מעורה בתרבות הפולנית, בעלת השקפות מתבוללות. אני לא יותר מתבוללת בתרבות הפולנית מאשר יהודים אמריקאיים בתרבות האמריקאית, או יהודי רוסיה בתרבות הרוסית. החלטתי להגר ב1957 מוורשה לישראל, כי ניתן היה אז כבר להגר בצורה רשמית, לא רק בגלל שבעלי נולד, היה, הווה ויהיה כל חייו ציוני. החלטתי להגר למען עתידם של ילדי. לא רציתי שיחוו אנטישמיות בוורשה כמו שאני חוויתי מצד החברות הפושעות בבית הספר, והחברים הפושעים באוניברסיטה. צוותי המורים בבית ספר והמרצים באוניברסיטה לרוב לא היו אנטישמיים.


המסע שלנו לישראל, כפי שכבר כתבתי, ארך זמן רב. היינו בגינואה בתקופת ראש השנה היהודי ויום כיפור. בימי חג אלה הלכנו עם הילדים לבית כנסת (כנראה) רפורמי. היהודים הגרים בגינואה הגיעו לבית הכנסת ברכבם, למרות כפי שידעתי עוד מוורשה מלפני המלחמה, הדת היהודית אסרה על מאמיניה להשתמש בכלי תחבורה כלשהם בשבתות ובחגי ישראל, ובמיוחד ביום כיפור. בפעם הראשונה בחיי ראיתי יהודים דתיים שנהגו לבית כנסת. באולם התחתון ישבו הגברים והנשים במרפסת. הגברים שוחחו בזמן התפילה, כנראה עשו עסקים. גם את זה ראיתי פעם ראשונה בחיים. בבית הורי אכלנו מאכלים יהודיים כמו דג ממולא, קניידלך מקמח מצה. אפילו את הגזר הפשוט אמא הכינה לפי מתכון יהודי – עם רביכה מקמח, שאז היה הגזר כהה. אמא קראה לגזר בהיר  - גזר של גויים. בחג הפסח הבאתי מצה לבית הספר, והחברות ה"פושעות" מאוד אהבו אותה, למרות שהכילה דם יהודי, כפי שנהגו לומר באירוניה אחדים ממורינו המתקדמים.

ובכן מהצריפים בנהריה עברנו ליישוב ליד עזרה וביצרון. "עיר הבירה" של המחוז היתה ראשון לציון. גרו בה יהודים עשירים, ברובם יוצאי אירופה. היו להם פרדסים והיתה להם השקפת עולם ימנית. לא היתה להם הבנה רבה, אך הבינו שפרדסים זה דבר טוב, אפשר למכור פרי הדר ולהרוויח הרבה כסף. היה להם הרבה כסף ומעט תרבות. בכסף שהרוויחו מהפרדסים הקימו עסקים משגשגים, בתי חרושת - למשל בית חרושת ליינות וודקה הידוע היטב בכל ה"מדינונת". ילדיהם,בין שהיו מוכשרים ובין אם לאו, למדו בבתי ספר יוקרתיים. השכונה התימנית, עזרה ובצרון היתה די נעימה. בחלק מהכפר הזה הוקמה שכונה לעולים חדשים, יהודים מכל רחבי העולם. ממדינות הלווין של מזרח אירופה (פולין, הונגריה, רומניה) וגם מרוסיה. כמו כן מארצות ערב מהם סולקו, כמו למשל ע"י נאצר ממצרים. לאחר שהות של חצי שנה בדירה זמנית בשיכון המזרח, קיבלנו שתי דירות שיכון בשכר דירה די נמוך בעזרה ובצרון. היו לי בארץ מעט מכרים "אקדמאיים" אשר היגרו מוורשה. מבין אלו היינו היחידים שגרו ב"חור" כמו עזרה ובצרון. כדי להגיע לתל אביב היה צורך בשלושה אוטובוסים שנסעו לעיתים רחוקות, וזה ארך שעה וחצי בכל כיוון.

הייתי לפחות מרוצה שאחרי שמונה חודשי עינויים (נסיעה בשמונה אוטובוסים כל יום) בעלי קיבל סוף סוף עבודה קרוב לבית. אחרי ביקורים רבים בסוכנות הצלחתי סוף סוף להרשם לקורס בן חצי שנה לשפה העברית בתל אביב. מ-1 בינואר 1958 הייתי תלמידה בקורס הזה. לעומת זאת, התרוצצויות רבות בענין עבודה לא הוכתרו בהצלחה. קיבלתי כאילו איזושהי משרה בתחנת יעוץ פסיכולוגית, אך אחרי כמה שבועות המנהלת, שאגב לא היתה לה כל השכלה פסיכולגית, הודיעה לי שעלי לעזוב את מקום העבודה, כי ראשית אני למדתי לפי שיטה אירופאית, בעוד שבארץ מחייבת השיטה האמריקאית, ושנית אני לא מכירה את טיפוס הילד הישראלי. ידעתי שאני יכולה בצורה שקולה לענות לטענות אלה, אך לא עשיתי זאת, אלא פשוט עזבתי את העבודה. ביקורים רבים במשרד החינוך בירושלים במחלקה לחינוך מיוחד גם לא הביאו שום תוצאות. הייתי צריכה לצאת לעבודה כדי לקיים את ביתי, כי משכורתו של בעלי לא הספיקה. נעשיתי אם כך "פסיכולוג נודד". הילדים, כפי שכבר כתבתי, התנהגו נהדר, לגמרי כמו אנשים בוגרים. אני עדיין לא הייתי כל כך מיואשת, כל הזמן קיוויתי שאקבל עבודה במקצוע.

עבדתי קשה מאוד מחוץ לבית, מ 6.30 בבוקר ועד 3-4 אחרה"צ. בבית הייתי צריכה לעבד את תוצאות הבדיקות, כתבתי פולנית, ובעלי בנוסף לעבודתו הקשה, תרגם את חוות הדעת שלי לעברית. בערב עוד הייתי צריכה לבשל, לכבס, לנקות. בשיכון שלנו לא היה חשמל, היו לנו מנורות נפט ופטיליות. עד היום אני לא יכולה להבין כיצד שרדתי את כל זה. אני חושבת שהיו לי מאגרים של בריאות שהבאתי מוורשה. בתחילת קייץ 1958 הציעו לי ממשרד החינוך לקבל שליש משרה במרפאה לבריאות הנפש בבאר שבע. נסעתי כל שבוע במונית מראשון לציון לבאר שבע. לנתי שם בבית מלון. קמתי אז פעם בשבוע ב-5.00 בבוקר, נסעתי במונית שעה וחצי לבאר שבע, ומהתחנה באוטובוס או ברגל לבית המלון. מיד לאחר מכן ערכתי מבדקים בבתי ספר יסודיים. זה דרש נסיעות נוספות באוטובוס לבתי הספר. עבדתי חודשיים עד תחילת החופש הגדול. מורי ומנהלי בתי הספר שיבחו את עבודתי, כמו גם רופאים ואחיות בית הספר ומפקח חינוך מיוחד. קיבלתי מכתב תודה, והצעה להמשיך את העבודה באותם התנאים בשנת הלימודים הבאה. בו זמנית קיבלתי הצעה של חצי משרה בתחנת יעוץ של משרד החינוך בראשון לציון.

צוותי ההוראה של בתי הספר העריכו את עבודתי, ולמרות זאת מנהל מחלקת החינוך פיטר אותי. הוא היה חבר המפלגה השמאלנית מפאי וחשד שאני חברת מפלגה יותר ימנית, הציונים הכלליים. לא הייתי כמובן חברה בשום מפלגה, ובוודאי לא מפלגה ימנית, אם כבר אז מפלגה סוציאל דמוקרטית. המנהל הזה פיטר אותי כי לא הייתי חברתו במפלגה. דבר כזה לא קרה לי אפילו בפולין העממית, למרות ששם שלטו מזכירי המפלגה הקומוניסטית. בבאר שבע הזמינו פסיכולוגית-אשה מהמחלקה לחינוך מיוחד בירושלים, שתבחן את ידיעותי המקצועיות. היא אישרה את הכשרתי המקצועית, אך גם סיפרה שפוטרתי מהעבודה בראשון לציון, כי הייתי ציונית ימנית. לא הייתי מעולם לא ימנית ולא ציונית. בתקופה זאת בעלי הועבר לעבודה בתל אביב. השנה היתה כבר 1961. במחלקת החינוך בבאר שבע הציעו לי משרה קבועה, בתנאי שאסכים לעבור ולגור בעיר. לא הסכמתי מסיבות משפחתיות. רציתי גם שילדי ילמדו בתל אביב כי בתי הספר בה היו ברמה יותר גבוהה.

עשרים השנים הבאות אותן אתאר היו עבורי נוראיות יותר מאשר 4-5 שנות המלחמה. השתתפתי במלחמה, ידעתי שאיש מבני משפחתי לא יחמוק מידי הגרמנים, אם ישאר בוורשה. אפילו דודתי הזקנה –אנדז'יה (היום אני חושבת שאפילו לא הייתה כל כך זקנה) שהיתה עשירה נלקחה לאומשלגפלץ והושמדה על ידי הגרמנים. אני חושבת שהקמצנות הפתולוגית שלה גרמה לאובדנה. היא הרי היתה טיפשה מכדי לדעת שאם רוצים להשאר בחיים, צריך לתת לגרמנים כסף ותכשיטים. כך עשתה בת דודה של אימי רופאת שיניים אשר הצליחה להציל את בעלה ואת עצמה הודות לכסף וזהב שהיה לה במרפאה. טוב לפחות שהדודה העשירה אנדז'יה הצילה את בתה, חתנה ונכדתה, שהודות לכסף של אמא'לה היגרו ב-1940 ללונדון שם בנם למד משפטים. בתם למדה רפואה באדינבורו באוניברסיטה פולנית והתחתנה עם איש עשיר וחיה עד עצם היום הזה. ההורים שלה מתו בלונדון  מוות טבעי.

מאז נסיעתינו לישראל ב-1957 נעשיתי יותר ויותר חלשה גופנית ונפשית. אני חוזרת ואומרת שאני מתחרטת לא רק שאני נסעתי לנכר, אלא גם שהוצאנו את הילדים מפולין. בישראל שהיא ארץ קטנה כל הזמן יש מלחמות. האם המלחמה תחסך מילדי וילדיהם? אין לדעת. אמנם נטען כל הזמן וביתר שאת שגם אירופה מאוימת על ידי מלחמה, אך החיים בארץ חלשה המוקפת מדינות מוסלמיות חזקות שבבעלותן נפט המבוקש בכל העולם, ושנתמכות בשל כך על ידי רוסיה נראים מסוכנים יותר מאשר החיים במעצמה אירו-קומוניסטית באירופה. לצערי ילדי אוהבים את מולדתם, בית רע - אך בכל זאת בית – הם אומרים. לאחר שעברנו לתל אביב. איבדתי כבר לגמרי תקווה לקבל עבודה במקצוע אותו למדתי. ניגשתי אמנם למכרזים לעבודות באזור תל אביב וגם יותר רחוק, אך ידעתי שאין הרבה סיכויים. פרוטקציה של רופאים ממכרינו היו חלשות מדי, ובעצם איש לא רצה באמת לעזור לי. ידעו שאני לא רעבה ללחם. נתנו לי אפשרויות למבדקי מיון לבתי ספר מיוחדים. ב-1964 קיבלתי משרה בבית חולים, בתחום מחקרי. היתה זו תחנת יעוץ הבחנתית לילדים מפגרים. הייתי הפסיכולוגית היחדה בבית החולים בתחום זה. לצערי לפני חלוף שנה מנהל כח אדם פיטר אותי, וזאת כדי שלא אקבל קביעות, כי גילי היה כבר מעל ל-50.

מנהל אחת ממחלקות הילדים בבית החולים, איש עשיר מאוד ממוצא דרום אפריקאי, גר בסביון. הוא היה אולי רופא טוב אך חסר תרבות, ממש פרא אדם, למרות שאפילו דיבר אנגלית וידע לשחק גולף. גם מנהלי מחלקות הילדים האחרות היו חסרי תרבות, למרות שאחד מהם היה מאיזשהי עיירה בגליציה והאחר היה מרוסיה. זה האחרון היה בנוסף לכך גם לא נורמלי. לאחר הפיטורים מבית החולים, שבתי לנדוד למקומות מרוחקים של הארץ הקטנה כדי להרויח את לחמי. הדוחות שלי נבדקו ע"י חצי-אנלפבתית, פסיכולוגית צעירה. היא היתה "מתקנת" לי אותם. רק הודות לשליטתי העצמית לא פתחתי עליה את הפה. קיבלתי בשתיקה את כל השטויות שהיא כתבה, ואפילו הייתי צריכה לחתום עליהן במו ידי. מצבי הנפשי הלך והתערער מיום ליום.

קראתי עכשיו את מה שכתבתי עד כה ואני רואה שתקופת חיי שמלפני, בזמן, ואחרי המלחמה בפולין מתוארות הרבה יותר בהרחבה, מאשר 23 שנות חיי בישראל. לאלו מגיע "רומן" שלם. הרי התרחש איתי וסביבי כאן לא פחות מאשר לפני המלחמה. בהחלט לא פחות ואולי אף יותר מאשר בזמן המלחמה. עברנו כאן בעצם שתי מלחמות. אני חושבת שארועים אלה עדיין טריים מדי ואין לי לגביהם פרספקטיבה מספקת. יחד עם זאת התיחסותי אליהם מאוד שלילית. מענין שאיני עוינת את הארץ הזו. היא זרה לי. מה שקורה כאן מעניין אותי אך ורק כי זה נוגע לבני משפחתי הקרובה, כי זה קורה קרוב אלינו ויכול לסכן את החיים והבריאות של הדור הצעיר. תיארתי די ברפרוף רק 8 שנים מחיי בישראל. דבר אחד הוא ודאי - הצדדים החלשים של מצבי הרגשי התגברו כל הזמן. בעיות מעיים הציקו לי יותר ויותר. לא שלטתי בסוגרים והיו לי יציאות צואה בלתי רצוניות, גם כשלא היה לי שלשול. בעבר זה גם קרה, אך לעיתים רחוקות. מיום בואינו לארץ לפני 23 שנים אני שמה פדים של צמר גפן בפי הטבעת. הם כל הזמן מוכתמים בצואה ולפעמים גם התחתונים, הגרביונים וחגורת הגרביים מתלכלכים.

במשך 10 שנות שהותי בישראל עבדתי כל כך קשה והרבה בבית ומחוץ לבית, שהייתי כל הזמן עייפה כמו שלא הייתי לפני כן מעולם. עשיתי שתי שטויות גדולות חוץ מעצם העזיבה את פולין. הייתי צריכה "להצעיר" את עצמי בשנתיים שלוש כפי שייעצתי במכתבים למכרות שלי. הן עשו זאת והשיגו משרות. דבר שני - הייתי צריכה מיד בהתחלה להתפקד למפלגה השלטת. זאת לא עשיתי בוורשה ולא כל שכן בנכר. הבחנתי שמה שקורה כאן הוא בדיוק אותו דבר שקרה בשנים 1950-1955 בפולין. הפקידים הבחירים היו מלאי תשבוחות למצב, כמה נפלא, איזה איכות חיים, איזה יחס נפלא לאנשים, ובמיוחד למהגרים. הם היו מלאי גאווה במולדת החופשית של היהודים, ויחד עם זאת חדורי שנאה מוצדקת לאויב הערבי. אך הייתה גם שנאה, לא תמיד מוצדקת למה שנקרא גויים. במיוחד יהודים יוצאי פולין הצטיינו בשנאתם לפולנים. דיבור בפולנית היה מוקצה ונלעג. רק במשך תקופה קצרה היו שידורי רדיו בפולנית, והם בוטלו ולא חודשו עם בוא גלי עליה נוספים מפולין. היו שידורים בשפות אחרות, רק לא בפולנית. מה שגרוע עוד יותר, יהודים יוצאי פולין שהיו בעמדות ניהוליות, לא נטו לקבל לעבודה עולים מפולין. לסיכום, המילים היפות לא גובו במעשים יפים. בישראל פטפוטי סרק הם ענין שבשגרה. כאילו יש חופש דיבור ומותר ואפילו רצוי להעביר ביקורת על המנהיגים ועל שיטת הממשל. אך הפטריוטים הישראלים, כלומר ציונים מכל גווני הקשת משמאל ומימין, לא דיברו סרה בארץ ובעם, כי כידוע זו הארץ והעם הנפלאים ביותר בעולם.