חלק שישי מיומנה של הלינה הנדלזלץ 1945-1957

החיים שלי בוורשה היו מענינים למרות עימותים עם הממונים ובעיקר הממונות עלי על רקע מקצועי והבדלי השקפת עולם. בשנים 1945-1957 עבדתי במקומות הבאים:

1. במדור השירות הרפואי במשרד ההגנה כפקידה במחלקת כח אדם עד בערך מחצית 1946.
2. כפסיכולוגית בתחנת יעוץ מקצועי וחינוכי של ועד יהודי פולין עד 1947
3. בהוצאה לאור "צ'יטלניק" עד 1948. במהלך עבודה זו ילדתי את אלז'וניה והשגתי את המטפלת הלנה.
4. משנת 1949 בהוצאה לאור של מדע פופולרי "מידע לכל" ששכן בבנין "צ'יטלניק" ברחוב וויאייסקה 14. עבדתי שם בתור עורכת ספרי מידע פופולרי בתחום פסיכולוגיה וחינוך וגם בנושאים אחרים במידה ותורגמו מרוסית. בהוצאה "מידע לכל" היה לי אמנם קשר עם הפסיכולוגיה, כי הזמנתי וערכתי ספרים בנושא זה, אך.... לא יכולתי לסבול את העורכת הראשית הגרועה והמטומטמת, והודות לפרוטקציה של אחד החברים מצאתי את העבודה הבאה.
5. הוצאה ממשלתית של ספרי לימוד. אני ערכתי שם במחלקה פדגוגית כלומר ספרי הדרכה למורים בנושא פסיכולוגיה וחינוך. זה היה קרוב יותר למקצועי המקורי. הייתי בכל הזמן הזה, מאז שובי לוורשה אחרי המלחמה, בקשר עם חוגים מדעיים של אוניברסיטת וורשה בתחום הפסיכולוגיה. השתתפתי באספות וכנסים שארגנה "החברה הפסיכולוגית" בה הייתי חברה. מיד אחרי המלחמה כשחזרתי לוורשה נתקלתי בתופעה של אופורטוניזם בין החברים למקצוע, והמרצים לפסיכולוגיה וחינוך. נפגשתי עם תופעה זו כבר בנעורי לפני המלחמה. אמנם נהוג לומר ש"רק החמור אינו משנה את דיעותיו" ויש בכך מידה של צדק, אך אין זה מתייחס לאימוץ השקפות עולם הנהוגות בתקופה מסוימת במטרה לשפר עמדות ולהסתדר טוב יותר בחיים. לא יכולתי להיות אופורטוניסטית גם אם ידעתי שזה יבטיח לי תנאי מחיה טובים יותר. כל החיים עבדתי קשה, בעיקר בגלל שלא אימצתי את מה שהיה מקובל ומוכתב מלמעלה. בהוצאה של ספרי הלימוד היו לי עימותים עם ההנהלה. טענתי שבהוצאה יכולים לעבוד אך ורק מומחים בתחומים הנדונים. לא הסכמתי להצטרף למפלגת הפועלים הפולנית המאוחדת למרות שהעורך הראשי הבטיח שאם אצטרף אוכל להיות מנהלת המדור. בגלל רתיעתי מהאופורטוניזם היו לי אי נעימויות ועזבתי את מקום העבודה והיה זה כך: בשיחותי עם העורכת הראשית מטעם המפלגה והעורכת של ההוצאה הפדגוגית, גם היא חברת מפלגה, הדגשתי תמיד שיכולים לעבוד במערכת אך ורק מומחים – פסיכולוגים ופדגוגים עם השכלה מתאימה ובעלי תוארי מאסטר לפחות מהאוניברסיטה. הדגשתי שהשתייכות למפלגה אינו משתווה לתואר ולהשכלה מקצועית ומדעית. עמדה זו גרמה לכך שהוזמנתי לבירור בישיבה מיוחדת של המפלגה שם כמעט הוקיעו אותי כאויבת המשטר. ניצלתי את ההזדמנות כדי לעבור למשרה הבאה 

6. הוצאה לאור "קול המורה". נוצרה שם עבורי משרה של מנהלת מדור מדעי. היתה זאת משרתי השביעית אחרי המלחמה. השנה היתה כבר 1955-56. עבדתי שם מעל לשנה וזכיתי להערכה של הממונים וההנהלה של  ארגון המורים. 

כתבתי לשבועון "קול המורה" מאמרים בתחום הפסיכולוגיה וסקירות מכנסים פסיכולוגיים. הזמנתי מאמרים בנושאים פסיכולוגיים. היו לי הרבה נסיעות. אחרי תרדמה של כמה שנים הפסיכולוגיה בפולין החלה להתעורר. תרגמתי עבור השבועון מאמר מירחון "הקומוניסט" בו נציגי המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות מאשימים את הפסיכולוגים בחוסר פעילות פסיכולוגית במשך 20 שנה (1936-1956) ואין כל תזכורת לכך שזה קרה בהוראה של המפלגה הקומוניסטית הרוסית. האשמת הפסיכולוגים היתה אחד מהשקרים החצופים של המפלגה. אסור היה להצביע על כך, אם חייך היו יקרים לך. הייתי, אחרי שובי לשטחי פולין, בין הפסיכולוגים הפעילים ביותר כדי לקדם מבדקים פסיכולוגיים ויישום נבון של טסטים פסיכולוגיים כאחת השיטות של מבדקים אלו.

אורגן באותה תקופה כנס ידוע לפסיכולוגיה שימושית בו לקחו חלק כאלף פסיכולוגים פולניים. הייתי כמובן נוכחת בכנס, אך כפי שהיה אופייני לי, פעלתי בצורה אנונימית מאחורי הקלעים. בתחילת קיץ 1956 נסעתי לשבועיים לגרמניה המזרחית בהזמנת ארגון הפסיכולוגים המקומי. לפני כן ביקרה משלחת של הארגון הגרמני בפולין כאורחי השבועון "קול המורה". נבחרתי לנסיעה הזו ע"י הנהלת השבועון וע"י הנהלת ארגון המורים. היה זה כבר אחרי הכנס ה-20 של המפלגה הקומוניסטית הפולנית בה השמעה ביקורת גלויה ופומבית על סטלין ובריה. התייחסתי לכל הארוע הזה בצורה טראגי-קומית. העובדה שזרקו לזבל את צירנקייביץ' ואנשיו וגם מינויים לפני כן, היה מגוחך ואנשים נבונים לא התייחסו לכל זה בתור בשינוי שיטת המשטר בפולין העממית.נהגתי לומר שהשינוי היחידי ברוסיה ובמדינות הלווין, הוא אך ורק של שמות המנהיגים. אני כרגיל ביטאתי את דיעותי ללא פחד הן בוורשה והן בברלין.

גרנו בברלין אצל העורך הראשי של השבועון הגרמני "דויטשה להרר צייטונג". הוא היה חבר המפלגה הקומוניסטית הגרמנית. אישתו היתה כמדומני יהודיה ועסקה בכתיבת סיפורים לילדים. העורך סיפר, שכל בוקר בבואו למערכת הוא מגלה שמישהו חסר, כי ברח לברלין המערבית. אז עוד לא היתה חומה בין מזרח למערב ברלין. היה פער גדול ברמת החיים בין מזרח למערב גרמניה, לטובת זו האחרונה. מחצית הרחוב הראשי "אונטר דר לינדן שטראסה" היתה בברלין המזרחית ומחציתה השניה בברלין המערבית. בערב החלק המזרחי היה חשוך, מדכא ושקוע בעלטה, ומהחלק המערבי בקעה הילה של אור. היה כמובן אפשר להאיר גם את החלק המזרחי. כבר אז לא היה עוני במזרח ברלין ובגרמניה המזרחית כולה. החושך שבו היתה שקועה המחצית המזרחית של אונטר דר לינדן שטראסה היה פוליטי, כי "האימפריאליסטים הגרמנים של הרפובליקה הפדרלית יכולים כבר לשמוח, בעוד שלנו הקומוניסטים, אין עדין סיבה לחגוג". היתה בזה מידה של צדק, אותה מידה כמו בחקיקה האנטי-פסיכולוגית של המפלגה הקומוניסטית הרוסית, רק שכבר אז אני, כמו אנשים נבונים אחרים ולא קומוניסטים מתוך אופורטוניזם, פקפקתי בתיאוריה היפה של הקומוניזם שהיה נהוג ברוסיה ובמדינות הלווין וידעתי שאין שם דמוקרטיה, אלא רק טוטליטריזם, אימפריאליזם ,פאשיזם וכל האיזמים השליליים והאנטי דמוקרטיים. דמוקרטים אמיתיים (אז עדיין האמנו שבמערב שלטת דמוקרטיה אמיתית) לא יכלו להזדהות עם כל השקפות השליליות שמניתי.

את כל זאת אמרתי אז בקול רם בוורשה, ועד היום אני מתפלאה שלא נאסרתי. ברוסיה בזמן המלחמה, ובוורשה אחרי המלחמה, דיברתי אמת וגם בברלין ולא פחדתי להצטלם ליד האנדרטה של סטלין, למרות שאחרי הוועדה העשרים ועוד זמן רב אחריה, היה צריך להתייחס לסטלין בתור פושע. הודיתי בכך שהיה פושע, אך לא גדול יותר מאלו שהיו לפניו ואלו שהיו אחריו, ולא ניתן בכלל להשוות את פשעיו לאלו של היטלר ועושי דברו. אף פעם לא דיברתי בהתאם לציווי המפלגה. בחופש הביטוי והמחשבה עליתי על חברי המפלגה. זו לא היתה התנהגות נוחה מבחינה אישית אך כזאת הייתי, הינני ואהיה עד אחרית ימי.

בינתים הגיעה 1957. החל מבצע הרחקת היהודים. אני חזרתי אחרי הפסקה כה ארוכה לעבוד בתחנת יעוץ פסיכולוגית. פוטרתי ממערכת "קול המורה" בגלל קנאת העובדים האחרים על כך שנבחרתי למשלחת לגרמניה ולא הם. אני כרגיל הייתי פחות פרקטית וידעתי להסתדר פחות מאחרים. לא הבנתי שהיה עלי להתפטר מ"קול המורה". העורך הראשי, יהודי, פוטר, אך הוא היה ועודנו בעל חכמת חיים ועורמה, ותוך זמן קצר הסתדר אפילו טוב יותר. הוא היה חבר מפלגה, לא זרקו אותו, ולכן למרות היותו יהודי, המפלגה עזרה לו והוא נחת נהדר. חבר וחברה, שניהם פסיכולוגים, לא יהודים, היא בלתי  מפלגתית, הוא חבר בהתאחדות עממית עברו לעיתון "חיי וורשה", רק אני נתתי שיפטרו אותי, בעוד שעזרתי לאחרים להסתדר בעבודה. תמיד עזרתי לאחרים ואני הייתי תמיד האחרונה. כך היה מילדותי ונעורי. כולם ניצלו אותי תמיד ומכל בחינה. היה לי ביחס אליהם סיפוק אחד ויחיד. לא הייתי צריכה לעשות או להגיד דברים שהיו מייצרים עבורי תנאים משופרים. לא התביישתי  ולא פחדתי להביע את דעתי, ותמיד שילמתי על כך ביוקר.

כידוע, אין שום ארגון ולא משנה באיזה משטר, בו המנהל, לא משנה באיזו דרגה, בצבא או באזרחות, בין אם הוא קומוניסט או דמוקרט, אוהב לקבל ביקורת מהעובדים תחת מרותו. תמיד יהיה מוכן לפטר את מי שמעביר עליו ביקורת, ובמשטרים טוטליטריים אף לגרום למאסרו. אגב, גם במשטרים דמוקרטיים באמריקה או במערב אירופה עובדים שמעבירים ביקורת אינם אהודים. המזדהים כקומוניסטיים מושמים בבתי סוהר גם באירופה ואמריקה הדמוקרטיות. למרות כל זאת במשך שנים רבות העברתי ביקורת על המנהלים שלי אם היתה לכך סיבה ממשית, כלומר אם לדעתי, גם לאחר דיונים וויכוחים ממושכים הם התעקשו על שלהם. תמיד הייתי סבורה שאני יכולה להביע דיעה בנושאים פסיכולוגיים או פדגוגיים. מעניין, שעם מנהלים- גברים לא היו לי לרב סכסוכים על רקע מקצועי. אני לא מדברת על סכסוכים על רקע אישי, כי כאלה לא היו לי לעולם. היחסים עם חברים לעבודה היו תמיד ידידותיים, וגם אם היו קונפליקטים, כאשר למשל עובדים שלא היו פסיכולוגים או מומחים שלחו ידם בעריכת ספרים מתחום הפסיכולוגיה, הקונפליקטים יושבו תמיד בדרכי שלום, כלומר אף פעם לא הגענו לידי מריבות.

המאמר על פסיכולוגיה אותו תרגמתי מהירחון הרוסי "הקומוניסט" השפיע על חידוש הפעילות של תחנות יעוץ פסיכולוגיות בפולין. הייתי רשומה כחברת צוות  של אחת התחנות בוורשה, אך בעצם הייתי מחוסרת עבודה, כי פוטרתי מהמשרה ב"קול המורה". לא קיבלתי בתחנה תפקיד של מנהלת או סגנית מנהל, כי אם רק כפסיכולוגית מהשורה בחצי משרה. כמה אירוני! ידעתי כבר אז שאאלץ כעבור חצי שנה לעזוב את הארץ מסיבות משפחתיות, וזאת כדי להוציא את הילדים מפולין. בעלי, כציוני מבית הוריו רצה לעלות לישראל. היו לי אז שיחות מענינות עם חברות, יהודיות שעברו את המלחמה בוורשה וניצלו על ידי פולנים. אמרתי שהילדים, אם ישארו בפולין לא יהיו כבר יהודים. על כך ענתה החברה "נו, אז מה?, זה בכלל לא מזיז לי אם בתי לא תהיה יהודיה". כמה שנים לאחר מכן, כאשר פגשתי אותה בעת ביקור בוורשה אותה חברה בכלל לא היתה מרוצה מזה שבתה אימצה דיעות אנטישמיות וידידה היו פולנים אנטישמיים.

בסביבתינו הקרובה והיותר רחוקה, בעבודה ומחוצה לה, יהודים ופולנים לא סברו ברובם שעלינו להגר. לא היתה סכנה שנאבד את מקומות העבודה. הפיטורים מ"קול המורה" בוטלו לבקשת המערכת, וחזרתי לעבוד בחצי משרה. עבדתי גם בחצי משרה בתחנת היעוץ של ארגון המורים הפולני. ערכתי שם בדיקות מענינות למועמדים לסמינר למורים. אחרי עזיבתי שתי חברות השתמשו בחומרים שלי ובהסתמך עליהם הגישו עבודות לתואר מאסטר בפסיכולוגיה מבלי לציין מי ערך את המבדקים. הן אפילו הרוויחו כסף וזכו בהכרה מקצועית, כי העבודות פורסמו בירחון "פסיכולוגיה חינוכית". אני קראתי את המאמר כבר בהיותי בישראל. אפילו לא לקחתי ללב, למרות שזה היה לא הוגן. הייתי רגילה לכך במשך כל חיי. דווקא כאשר הזדמנה לי בפעם הראשונה האפשרות לעבוד בתחנת יעוץ לא יכולתי לנצלה.

החלטנו להגר מפולין לישראל. עד היום איני יודעת אם בעלי מרוצה מאותה החלטה. אני עשיתי זאת אך ורק למען הילדים. אילו יכולתי להוציאם למקום אחר במקום לישראל, הייתי עושה זאת. אך לא היתה אפשרות כזאת. הקרובים שלי באנגליה וסקוטלנד וקרובי משפחה של בעלי מדרגה ראשונה בארה"ב למעשה לא היו מוכנים לקבל אותנו, כי היו צריכים לתמוך בנו כספית לפחות בתקופה הראשונה. ידעתי שלא היה נכון להביא את הילדים למדינה עוד יותר קטנה ועוד פחות עצמאית מאשר פולין. היה לנו גם מידע מאלה שהיגרו לפנינו, שהחיים בישראל קשים מכל הבחינות. המצב הגיאוגרפי, מדינה המוקפת אויבים מכל עבר, מלחמות בלתי פוסקות עם הערבים, כל זה לא הבטיח טובות. אך לא היה כבר מקום לשנות את ההחלטה. זו היתה נתפסת בעיני התנהגות לא רצינית ולא מכובדת, ולכן מבחינתי לא באה בחשבון.

הילדים שלנו כידוע היו מודעים בהחלט לעובדת יהדותם. כאן עלה בי בצורה חיה זכרון ילדות: כשאני ואחותי גדלנו קצת, אמא אמרה לעוזרת "זושיה, הילדות כבר גדולות, אין לנו צורך בעץ, זה כבר לא משעשע אותן. לא יהיה אצלינו עץ אשוח בחג המולד, כי אנחנו יהודים וזה לא החג  שלנו". אמא לא היתה דתיה, אך כולנו ידענו שהחג שלנו הוא סדר פסח. היינו הולכים לסבא וסבתא ברחוב לשנו 67, סבא ניהל את הסדר. לאחר שהסבים נפטרו היינו הולכים לרחוב לשנו 40, לדוד בוריס. אחרי שדוד בוריס נפטר, כבר לא היו יותר ארוחות ליל סדר, כי אף אחד כולל אבא לא ידע לקרוא בהגדה. אנחנו ידענו היטב שאנו יהודים למרות שמשפחתינו הקרובה, כלומר ההורים היו מתבוללים ולא היו דתיים. כידוע, התנצרות לא באה בכלל בחשבון, אבי ראה בכך ממש פשע. כל הסטיה הארוכה הזו מהנושא היתה כדי להסביר שגם בביתי שלי לא עלה על הדעת שמישהו יעמיד פנים שאינו יהודי, ולא רק בגלל מראה חיצוני אלא משום שכאלה היו ערכים שספגתי בבית הורי. אני לא רציתי להגר מפולין, שהיתה ביתי. בית רע, אך בכל זאת בית.

יצאנו אם כן לדרך כמו הרבה יהודים אחרים באמצע ספטמבר 1957 כשפנינו לישראל.  ילדינו לא הרגישו רע בוורשה, למרות אי אילו ארועים אנטישמיים של פרחחים פולנים. אלז'וניה היתה בת תשע וחצי, והבינה יותר ממיכאל בן השבע וחצי. אולי בגלל שהיתה יותר מבוגרת ואולי משום שהיתה פיקחית יותר מאחיה. לשניהם העזיבה היתה אולי עצובה, אך היה בה גם טעם של הרפתקאה. ליוו אותנו לתחנת הרכבת "גדאנסק" בוורשה ביום ה-15 לספטמבר 1957 בשעה 7 בערב למעלה מ-50 מלווים. אנחנו היינו עצובים כי ידענו שזה לכל החיים. רובינו היינו בני למעלה מארבעים, מתקרב לחמישים. עדין לא היינו זקנים, אך גם לא צעירים. אני עוד ידעתי להתיפח מרה ובכיתי, וכך גם חלק מידידי וחברי לעבודה. ידעתי שאני עוזבת את ביתי. אם הורים רעים מגרשים את ילדם מהבית, הוא לא רוצה לעזוב, כי לאן ילך? לאנשים זרים? גם בית רע הוא בית של המשפחה. גרוע יותר כשה"ילדה" היא בת 45-6.

כל אחד קשור לבית ולעיר שלו. נולדתי בורשה, למדתי שם בבית הספר (זכרונות רעים, הפרחחיות מהכתה שנאו יהודים), סיימתי לימודים באוניברסיטה (זכרונות רעים – חלק מ"החברים" הסטודנטים לא אהבו יהודים והרביצו להם), ובכל זאת אני קשורה לעיר הזו בה הייתי צעירה ומלאת תקווה לעתיד. בגיל 46 אני נוסעת לארץ זרה, תרבות ולשון זרים. האם הייתי עדין צעירה אז? כן, ולא. כן-כי השכל שלי פעל עדין במלוא הבהירות, וידעתי היטב את כל מה שלמדתי בפסיכולוגיה באוניברסיטה. היטבתי לחשוב ולהתעמק, ולא רק להבין. היו לי מעט מאוד קבעונות מחשבתיים. הכרתי את הפסיכולוגיה האירופאית המודרנית. קראתי אודות המחקרים האחרונים הייתי מעודכנת במבדקים החדשים ובתוצאותיהם. קיוויתי שבארץ החדשה אוכל לעבוד במקצוע אותו למדתי, באופן מעשי ואולי גם באופן תיאורטי, במחקר. במשך 12 שנים אחרי המלחמה עבדתי בוורשה מאוד קשה, כל כך הרבה וקשה שלא עלה לאל ידי לעשות תואר דוקטור. נכון גם שבפולין לא היו עדין הרבה חוקרים מלומדים, כך שפחדתי, בהכירי את ידיעותי המוגבלות לפי דעתי, לפתוח את הפה באסיפות מקצועיות. חשבתי - רק אח"כ הבנתי עד כמה הייתי נאיבית - שבישראל אקבל משרה כפסיכולוגית ואוכל לבצע עבודה מדעית ולעשות תואר דוקטור לפסיכולוגיה. חשבתי שבעלי, כבנו של ציוני ידוע בישראל, ידע להשיג עבור אשתו משרה מתאימה. ובזה מסתבר שטעיתי.