זכרונותיו של אברהם הנדלזלץ, נכתבו בעברית.
ביום 1 בספטמבר 1939 פרצו גייסות הצבא הגרמני את גבולות
פולין, ובאותו יום נפלו הפצצות הגרמניות על ורשה. התעמולה הפולנית מסרה על התנגדות
הצבא הפולני ועל נצחונו כביכול. ביום ה-3 בספטמבר הודיעו אנגליה וצרפת על מצב
מלחמה בין ארצותיהן וגרמניה הנאצית, אולם המצב בחזית הידרדר במהרה ובליל ה-6
בספטמבר נשמעה קריאה ברדיו שכל הגברים הכשירים לשירות צריכים לעבור מזרחה, שם
מתארגן צבא הגנה.
אור ליום ה-7 בספטמבר נפרדתי ממשפחתי ויחד עם גיסי יצאנו
לדרך. חלק מהדרך עשינו ברגל. בדרך נתקלתי בעגלה הרתומה לסוסים, השייכת להורים של
חברי מהלימודים, בעלי מפעל למי סודה. מסענו בעגלה דרך מסוימת. ב-12 או 13
בספטמבר הגענו לעיירה שרשוב. שם גר סבי. אחרי יום מנוחה נסענו הלאה וב-17 בספטמבר
הגענו לעיירה נובוגרודק, שם נפגשנו עם יחידות הצבא הרוסי. לעיירה זו פנינו, כי שם
התגוררה המשפחה של הצייר אלטמן, שהיה חברה של אחותו של גיסי, וגם חברה קרובה של
אשתי לעתיד הלינקה, אתה היה לי קשר עוד בורשה.
לא היתה כבר שום סיבה לזוז הלאה, והתחלתי להסתדר בעיירה.
התחלתי לעבוד בבית חולים יהודי. מנהל בית החולים קיבל אותי באהדה ועזר לי הרבה.
כעבור כמה זמן התקשרתי להלינקה, שביחד עם שתי חברות יצאה מביתה ובדרכים לא דרכים
חצתה את הגבול בין השטח הכבוש של גרמניה והשטח בשליטת הרוסים. זה היה אז אפשרי.
ביום 28 בנובמבר היא הגיעה לנובוגרודק. ב-30 לנובמבר פנינו לרב מקומי - זקן וחרש -
והוא סידר לנו חופה. בקבלת הפנים הצנועה השתתף גם ראש שירותי הבריאות מטעם
השלטונות הרוסיים, שאיחל לנו חיים טובים, ושנביא תועלת למולדתינו החדשה.
אני התחלתי לעבוד בשירות הרפואי במרפאה, ובאותו הזמן גם
בתחנה לשחפת. הלינקה הלכה ללמוד את השפה הבילורוסית. לעבוד בפסיכולוגיה היה בלתי
אפשרי, כי המדע הזה ("פסיכולוגיה") נאסר במערכת החינוך. גיסי
יצא לדרך חזרה לוורשה, כדי להביא את אשתו ובנו בן השנתיים ואת אבי ואחותי הקטנה.
אז נודע לי שאמי נספתה בהפצצה הכי חזקה על וורשה. נדמה לי שהיה זה ביום ראש השנה
או יום כיפור.
התחילה תקופת הפוגה בחיינו, שנמשכה עד ה-22 ביוני 1941. אבא
שלי קיבל משרת ספרן בסמינריון למורים. גיסי ואחותי הבכורה עברו לאחר זמן קצר
בנובוגרודק לעיר ברנוביץ', ומאז לא ראיתי אותם. לא ידוע לי מה עלה בגורלם. כנראה
היה גורלם כגורל כל האוכלוסיה היהודית.
הלינקה אחרי תום לימודיה התחילה לעבוד כפקידה במערכת
הבריאות. בעיר התארגן תיאטרון בובות, בראשו עמד אומן פולני (לא יהודי) ובין שחקניו
היה בחור מוכשר מאוד. יהודי. אני קשרתי קשר עם התיאטרון וכתבתי מוסיקה
להצגותיו. בינתיים הגיעה לנובוגרודק חברה של הלינקה. לוצ'יה, שהיתה
בקטריולוגית והתחילה לעבוד במעבדה. היא הכירה את השחקן היהודי-וויטק והם התחתנו.
הקשר עם התיאטרון היה מאוד חשוב והוא השפיע על עתידינו. תיאטרון הבובות היה
נייד והוא הציג במקומות שונים. היתה להם משאית. עם פרוץ המלחמה כל הצוות עם
משפחותיהם עלה על המשאית בכדי לנסוע לעומק ברית המועצות. מנהל התיאטרון, פולני,
ואשתו, החליטי להשאר במקום ולעבור לאיזה כפר ולא לנסוע לברית המועצות, שהאהדה אליה
לא היתה גדולה, ואז הציע לי המנהל שאת מקומו ומקום אשתו הוא נותן לי ולהלינקה. זו
היתה הזדמנות, הודות לה הצלחנו להתחמק מהגרמנים.
נסענו מזרחה, עד שהגענו לקו הגבול הישן בין רוסיה לפולניה.
משמר הגבול לא הרשה לנו לעבור, אבל בזמן משא ומתן החלה הפצצה אוירית, וכל אנשי
משמר הגבול ברחו מעמדותיהם. נהג המשאית ניצל את ההזדמנות ועבר את הגבול. עברנו את
נהר הדנייפר. המשאית היתה עמוסה יתר על המידה, ובמקום מסוים אמר לנו המנהל של
הלהקה שאין באפשרותם להסיע אותנו הלאה, אנו לא שייכים ללהקה. הצטערנו לעזוב
את המשאית. לאות הזדהות עימנו ירדה גם לוצ'יה עם בעלה השחקן ועוד בחור צעיר.
התחלנו את דרכינו ברגל, מכפר לכפר. הגענו לתחנת רכבת, שם חיכו קרונות משא שהיו
צריכים לנסוע מזרחה. עלינו לרכבת, אך היא לא זזה. פנינו למנהל התחנה וביקשנו ממנו
שיתיר לנו להמשיך ברגל. הוא לא התנגד לכך. אחרי כמה קילומטרים, ואנו בתוך השדה,
פתאום יצאו מיער סמוך כמה מכוניות של בית חולים שדה. החיילים עצרו אותנו וביקשו
תיעודות. אני הייתי בכובע קייצי, אבל באדרת פרווה חורפית. לרוע מזל היתה בידינו מפת
המקום. ברור -אנחנו מרגלים! העלו אותנו למכונית, מול כל אחד מאיתנו ישב חייל עם
רובה נצור. מצב רוחינו לא היה מעולה. מי יודע מה יכול להכנס לראשו של מפקד הקבוצה.
נסענו כמה זמן והגענו לתחנת הרכבת ממנה יצאנו. מנהל התחנה ראה אותנו ושאל: כבר
חזרתם? היה ברור שדיברנו אמת, והמפקד הירפה מאיתנו.
החלטנו כבר לא ללכת ברגל ולהשאר ברכבת. הרכבת סוף סוף זזה
ואנחנו המשכנו בדרכינו. בכל מקום שהזדמנו, אני פניתי ללשכת הגיוס, ובכל מקום אמרו
לנו – להמשיך לנסוע. לבסוף בלשכה אחת גייסו אותי - בכל זאת רופא (לקחתי אתי את
הדיפלומה שלי). ומה עם אשתי? היא אחות! זה לא שכנע את הפקיד והוא אמר: היא תמשיך
הלאה ותתכתבו איכשהו. היתה לנו רק כתובת אחת במוסקבה: משפחתו של הבמאי רוטבאום,
שהיה ידיד של האחות של הלינקה. זה לא היה עוזר לנו, כי המשפחה פונתה ממוסקבה.
נפרדנו מנשותינו. בעלה של לוצ'יה גויס גם הוא. הושיבו אותנו בעגלה רתומה לסוס
והובילו לשדה פתוח. שם נשארנו כל היום. נתנו לנו משהו לאכול והסיעו אותנו
הלאה. במקום מסוים, תחנת רכבת מסרו אותי לידי מנהלת לשכת הבריאות, והיא אמרה
לי שעלי לארגן בית חולים צבאי. קיבלתי לעזרה 4 קציני מילואים. גם להם וגם לי לא היה
שום מושג על ארגון והפעלת בית חולים. למזלי, ביום המחרת הגיע רופא מעיר המחוז,
שעליו היה להקים את בית החולים והוא מינה אותי לעוזרו.
כעבור יום נוסף הגיע בית חולים מאורגן ואותי מינו למנהל
מחלקה. בית החולים התמקם במועדון עובדי הרכבת, על יד המסילה (מחשבה טיפשית- מסילת
ברזל זו מטרה ברורה להפצצה), ובאמת כעבור יומיים הופצץ בית החולים לשמזלינו הרב
היה ריק מחולים ופצועים. בבוקר אני ישבתי בחדר וכדרכי קראתי ספר שמצאתי. כאשר
שמעתי את רעש המטוסים התחלתי לחשוב מה עדיף? להשאר בתוך הבנין או לצאת. החלטתי
לצאת ובאותו רגע נפלו פצצות. היו לנו פצועים והרוגים. התפנינו למרפאה עירונית, שם
הפצועים קיבלו עזרה וההרוגים נקברו, וכל השאר הועמסו על קרונות הרכבת שזזה ונסעה
לכיוון מזרח. הנסיעה נמשכה שלושה שבועות. כאשר חצינו את נהר הוולגה הופסקה ההאפלה
והכל נראה שלו. בסוף המסע הגענו לסיבריריה התיכונה ושם נשארנו כששה שבועות. שם
אחרי זמן ממושך יכולתי להתרחץ ולשכב לישון במיטה עם סדינים נקיים, שמיכה וכרית.
היה די קר, אבל למזלי לקחתי עימי את מעיל הפרווה והוא הציל אותי.
כל הזמן לא קיבלנו פצועים או חולים ובעצם לא עשינו שום
דבר. כל מחשבותי היו איך למצוא את הלינקה. באותו זמן פעל כבר מנהל מרכזי לפליטים.
כתבתי לשם מכתב וקיבלתי תשובה שאין היא מופיעה ברשימות. לא הסתפקתי בזה והתחלתי לכתוב למנהלים במחוזות, כמובן
להוציא את המקומות שהיו כבר בשלטון הגרמנים והמחוזות במזרח הרחוק. כתבתי כ-30
מכתבים והתחלתי לקבל תשובות: לא ידוע. אינה מופיעה ברשימות, ופתאום מכתב, מופיעה.
נמצאה בעיר בלשוב בפלך סרטוב. באותו זמן כבר היה נצחון הראשון ליד מוסקבה, ובית
החולים קיבל פקודה לזוז מערבה. קיבלנו רכבות עם קרונות נוסעים ועזבנו את סיביר.
בדרך התברר לנו שדרכנו היא דרך העיר בלשוב. כשהגענו לשם לקחתי שתי ככרות לחם
ורצתי לעיר. ברוסיה בדרך כלל תחנת הרכבת היא במרחק מסוים מהעיר. אחד מחברי, רופא
יהודי מקייב התחבר אלי ורצנו העירה. לאן לפנות? כמובן למחלקת החינוך. שם אמרו לנו
שלא מכירים אותה. מה לעשות? נזכרתי שהיא היתה בחברת לוצ'יה שהיתה עובדת מעבדה
רפואית במחלקת הבריאות. איפה המחלקה? עובר אורח אמר לנו שהוא עצמו פליט, אבל
הוא יודע שפה קרוב יש תחנה למחלקה בקדחת. נכנסנו לשם ואמרו לנו שלוצ'יה עובדת בבית
החולים. איפה בית החולים? על יד תחנת הרכבת. התחלנו לרוץ בחזרה, הגענו לבית החולים
לפני השעה שלוש. קץ העבודה. נכנסנו למעבדה ומצאנו את לוצ'יה. איפה הלינקה? הסתבר
שהיא התידדה עם משפחה מקייב והם החליטו לנסוע יותר מזרחה וצפונה לרפובליקה הטטרית.
בכל אופן היתה לי כבר כתובת, עיר ממדוש. מייד שלחתי מברק
וכסף (כסף היה לי, כי קיבלתי משכורת ולא היה בידי להוציא אף פרוטה). בכל אחד
ממכתביה ביקשה הלינקה שאשלח לה דרישה לבוא אלי. זה היה תנאי לקבלת רשיון לנסיעה
ורכישת כרטיס נסיעה. כשרק בית החולים הגיע למקומו המיועד שלחתי לה את הנדרש והיא
יצאה לדרך. מעיר ממדוש היא יצאה במגלשה בחברת קבוצת מגויסים לצבא. כאן נוצר ניגוד אינטרסים
בולט: היא רצתה להגיע מהר ככל האפשר, והם שאפו לאחר את הגעתם למקום. עליה לרכבת גם
היא היתה קשורה במתן שוחד – בקבוק וודקה לנהג הקטר. בבלשוב לא היה קל, למרות
שלוצ'יה קיבלה עבודה במקצועה זה לא הקל על שתיהן והן התפרנסו בעיקר ממכירת חפצים
שהיו בידיהן. ביום אחד לא הצליחה הלינה למכור דבר ולא נשארה לה פרוטה אפילו לקניית
לחם. מיואשת היא חזרה למעונה, ואז סיפרה לה בעלת הבית שהיו אצלה אורחים וכיוון שלא
היה לה משקה לכבדם, היא לקחה בקבוק בושם (או-דה-קולון) שמצאה בחדר החברות תמורת
המשקה היא שילמה חמישה רובלים, ובזכות זה יכלו החברות לקנות לחם.
בבלשוב הלינקה התידדה עם משפחת רופאה יהודיה שהתפנתה
מקייב. המשפחה החליטה לעזוב את בלשוב שנראתה להם קרובה מדי לחזית והלינקה התחברה
למשפחה. הם עלו על ספינה ששטה במעלה הוולגה והגיעו לקהיליה הטטרית. שם חלתה הלינקה
בדלקת מעיים ואף היתה מאושפזת בבית חולים. כשהתאוששה ויצאה מבית החולים קיבלה
עבודה כמרצה לפסיכולוגיה בסמינריון למורים לתלמידים טטריים, שהבינו רוסית בקושי.
מכתבי היה לה לגאולה מסבלה. כשהלינקה הגיעה לאוסמן והתאוששה קצת, היא התחילה לעבוד
כפועלת בבית חרושת מקומי לטבק. הנהלת בית החולים לא הרשתה לה לקבל תזונה במסעדת
בית החולים, איפה שאני קיבלתי אוכל. במשך הזמן קיבלתי רשיון לקבל את מרכיבי התזונה
כתשורה מבית החולים ובעלת הבית איפה שגרנו הכינה לנו ארוחות וגם היא וביתה נהנו
מזה.
בבית החולים עבד בתור פקיד עורך דין מקומי – טיפוס מאינטליגנציה
רוסית מלפני המהפכה – איש צעיר. היינו נפגשים בביתו, היה שם פסנתר ואני ניגנתי ואף
הלחנתי שירים למילות האיש. אחיותיו שרו יפה ושם הכרתי מוסיקה רוסית קלסית. את
השירים שהלחנתי אני חושב לטובים ביצירותי. בנובוגרודק, שם בילינו שנה וחצי,
הרגשנו כמו בבית . החיים היו מסודרים. היה לנו חדר אצל משפחה בבית קטן. היה טוב
וחם. במקום היתה חנות ספרים ושם רכשנו כמה ספרי רפואה ופסיכולוגיה בפולנית וכמה
ספרים ברוסית. נוצר אוצר ספרים כמו תמיד. בסביבתנו פעל תיאטרון בובות. קשרתי קשר
גם עם בית הספר למוסיקה ועם המורות, נתתי גם קונצרט – רסיטל, ניגנתי ערב שלם של
יצירות שוברט, שומן ואחרים – היו גם הודעות מודפסות. התחלתי גם לכתוב מוסיקה – כמה
יצירות לפסנתר, כינור ואף טריו לכינור, צ'לו ופסנתר.
למקום באו כמה רופאים פליטים, חברי מהלימודים. בא גם
ד"ר איסלר, היתה לנו חברה טובה, גם של רופאים מקומיים, יהודים צעירים
וקומוניסטים אדוקים. היו שם גם רופאים פולנים ומישהו העלה אפילו מחשבה להקים
פקולטה מקומית לרפואה. לנובוגרודק הגיעה גם דודתה של הלינקה עם בעלה, מהנדס
רדיו. נוצרה סביבה משפחתית. היה גם אבי ובנותיו. אחותי הגדולה עם בעלה עברו
לברנוביץ'. הכל נקטע ביום 22 ביוני 1941. כאמור, אנחנו הצלחנו לעזוב את נובוגרודק.
יתר הרופאים היהודים, ללא ידיעתינו, לקחו את האמבולנס המקומי ורצו לחמוק. אבל זה
לא עלה בידם והם חזרו כעבור כמה ימים בחזרה. הרופאים וגם דודה של הלינקה הלכו
ליערות והתחברו לקבוצת פרטיזנים מקומית. כולם עברו את המלחמה וניצלו, פרט לרופא
אחד שנרצח. רופאה אחת, חברה שלי מהלימודים, היתה כבר בהריון מתקדם. היא ובעלה מצאו
מחבוא. היא ילדה בת. אחרי המלחמה הם השתכנו בלודז', ובשנת 1956 עברו לשבדיה. בעלה,
גם כן חבר שלי מהלימודים, נפטר והיא המשיכה להתגורר בשבדיה. בעלה של דודתה של
הלינקה, שנספתה, חזר לנובוגרודק, התחתן שנית ובשנת 1945 עבר בדרך בלתי ליגלית
לאוסטריה והיגר לקנדה. הוא נפטר כעבור כמה שנים. אישתו השניה ובתו החורגת נמצאים
בקנדה. הקשר שלנו עימם נותק.
כשהמצב בשדה הקרב הידרדר והחזית זזה מזרחה, בית החולים
שינה את מיקומו. איני זוכר איך יצאנו משוכמן, כנראה בקרונות נוסעים, והגענו לכפר
מיכיאלובקה. איני זוכר אם שם הוקם בית חולים ואם קיבלנו פצועים. אני זוכר רק
שקיבלנו פקודה לזוז הלאה, מזרחה. אמרה בעלת הבית בו קיבלנו חדר, מורה
במקצועה, בלעג: אתם בורחים? האוכלוסיה המקומית מזמן מאסה בשלטון הקומוניסטי
וחיכתה בכליון עינים לבוא הגרמנים. ממיכאילובקה הגענו, על גדות הוולגה מצדה
המזרחי לכפר לוגובה פראיילקה. לילה ראשון לננו על הרצפה בחוף. אותו לילה ראינו את
כל הנהר בלהבות. ספינות עמוסות דלק פוצצו ע"י הגרמנים. למחרת קיבלנו מעונות
והתחלנו לעבוד. מצד סטלינגרד שעוד לא היתה במצור הגיעו ברגל קבוצות של פצועים קל,
וכל העזרה שלנו היתה לתת אוכל – עגבניות – ולצוות ללכת הלאה, צפונה. כעבור כמה זמן
העלו אותנו על מעבורת ועברנו לצד המערבי של הנהר והגענו – איני זוכר באיזו תחבורה
- לכפר סולמטינה, צפונית מערבית לסטלינגרד. איני זוכר מתי היינו עם הלינקה
בסטלינגרד, עוד לפני המצור, וקנינו מעיל פרווה להלינקה מעור כלבים.
בסולמתינה נשארנו זמן די ממושך. כל תקופת הקרב על
סטלינגרד. העיר היתה במצור של הצבא הגרמני, שהפגיז אותה והרס אותה כמעט כליל, ואז
קרה נס צבאי: הגייסות הרוסיות מצד קווקז ומצד מערב התקרבו לסטלינגרד ושמו מצור על
היחידות הגרמניות שהותקפו משני הצדדים, מבחוץ ומבפנים. כך התרחש הנצחון הרוסי
הראשון שהשפיע על מהלך כל המלחמה. בשבי נפלו כ-60 אלף חיילים גרמנים עם מפקדם
המרשל פאולס. בזמן נדודינו השתנה היחס של שלטונות הצבא לאזרחים זרים, כמו
אנחנו. אני קיבלתי דרגת קצין (סרן) והלינקה התקבלה לעבודה בבית חולים כאזרחית
במחלקת המדים. בין תפקידיה היה לרשום את כל המדים שהביאו הפצועים ולתת קבלות.
העבודה היתה לפני המקלחות והמדים היו מלוכלכים ומלאי כינים. בדרך נס היא לא לקתה
בקדחת הבהרות.
אחרי הנצחון בית החולים הוזז מהמקום. היעד היה העיר ילץ
בפלך אוראל. באחת התחנות נעצרה הרכבת לזמן ממושך. נסענו אז בקרונות מסע, 40
איש בקרון. הנהלת בית החולים התחילה לפעול לזרוז דרכנו ובעזרת שוחד קבלנו קטר
וזזנו. נסענו רק כעשרים קילומטר והשאירו אותנו בתחנה קטנה - בלדה. נשארנו לשלושה
שבועות. לבסוף נסענו והגענו למקומנו. איני זוכר כמה זמן נשארנו בילץ. מכאן עברנו
מערבה לעיר בוזיצה. אני הועברתי מבית החולים להנהלת בתי החולים ונתמניתי חבר
הועדה הרפואית ותפקידי היה לבדוק את תעודות המחלה ופטור משירות של ועדות
רפואיות בבתי החולים. הלינקה גם היא התקבלה להנהלה ועבדה במחלקה הרפואית. היא כבר
שלטה טוב בשפה.
מבוזיצה עברנו הלאה מערבה לעיירה ריציצה ברוסיה הלבנה.
אחרי כמה זמן קיבלנו פקודה לעבור לסיאדלץ, כבר בפולניה. אנחנו לקחנו חופשה
קצרה ונסענו לנובוגרודק להוודע מה עם משפחתי. בנובוגרודק נודע לנו שבשנת 1942 אספו
הגרמנים את כל האוכלוסיה היהודית בבית העלמין וחיסלו את כולם ביריות. כך נספו אבי
ואחותי הקטנה. בנובוגרודק מצאנו את דודה של הלינקה, שכתבתי עליו קודם. הוא היה
מנהל הנקודה הרדיופונית במקום. אנחנו הגענו לנובוגרודק ב-7 לנובמבר 1944, החג הכי
חשוב לרוסיה - יום המהפכה, ודווקא ביום זה התקלקלה הנקודה. פחדנו שהדבר לא יחשב
לסבוטאז' מצד הדוד, אבל שום דבר לא קרה. עזבנו את נובוגרודק והגענו לסיאדלץ,
ליחידתינו. כעבור כמה שבועות, כשנודע לנו שהתארגן צבא פולני, שילחם לצד הצבא
הרוסי, פניתי לשלטונות בבקשה להעבירני לצבא הפולני. הוזמנתי לשם כך למוסקבה,
למפקדת הצבא, והופנתי למפקדת הצבא הפולני. קיבלתי הפניה ללובלין לבית חולים צבאי
ת.660.
חזרתי לסיאדלץ, ארזנו את החפצים הלא מרובים שהיו לנו
ונסענו ללובלין. הנסיעה היתה קשה מאוד. הרכבות היו עמוסות למדי וכל הנסיעה - לילה
שלם- עמדנו בפרוזדור ללא אפשרות לזוז. בלובלין התחלתי לעבוד בבית החולים, שהיה מורכב
מרופאים שבאו מלבוב - כולם פולנים, פרט לסגן מנהל שהיה יהודי (כנראה מומר). הרופא
הזה עלה לישראל וגם השתתף בחגיגת הבר מצווה של בני.
אחרי כמה זמן הועבר בית החולים לפוזנן. הלינקה לא
עבדה בזמן הזה. בפוזנן נתקלתי במודעה שיהודים הנמצאים בעיר מתבקשים לפנות לכתובת
מסוימת. אף על פי שחשדנו שנתמנה כאן מלכודת, (התחושה כלפי היהודים לא היתה אוהדת
ואף אירעו מקרי רצח) הלכתי לכתובת ופגשתי אנשים מענינים. את המודעה פרסם יהודי
תושב המקום, בעל חנות לדברי כתיבה, שהזבנית שלו, פולניה, החביאה אותו והצילה את
חייו. הוא התחתן אתה. הוא חיפש יהודים כדי לנסות ליצור קהילה ולהשתלט על רכוש
הקהילה מלפני המלחמה. כמובן שאני, שלא הייתי תושב העיר, לא באתי בחשבון, אבל
הפגישה היתה מענינת למדי. בפוזנן, ביום בהיר אחד, שמענו העם מתלהבים כשהודיעו
על סיום המלחמה ועל הניצחון.
מפוזנן עברנו לבידגושץ' לבית חולים צבאי רוסי, שנמסר לצבא
הפולני. בבידגושץ' היתה גם היחידה הרוסית בה עבדה הלינקה קודם. הם קיבלו אותה
לעבודה ואני המשכתי לעבוד בבית החולים. כעבור כמה זמן הציעו לי לעבור למפקדה
המרכזית של חיל הרפואה בוורשה. כך נגמרו הרפתקאותינו במלחמה.
בזמן כתיבת קורותי בזמן מלחמת העולם השניה, החלו לעלות
בזכרוני שברי מאורעות ותמונות - אחדות בהירות, אחדות מעועמות - שאיני מצליח למקם
בזמן ובשטח. אילו התחלתי לרשום את הזכרונות יותר מוקדם, בזמן שהלינקה עוד
היתה חיה, אולי התמונה היתה מתבהרת יותר.
בהתחלה עבדתי בבית חולים 2588. מנהלת בית החולים היתה
רופאה יהודיה, ד"ר שוקשינה, עמה נסע בית החולים לסיביר. כאשר חזרנו לאחר
חודשיים לרוסיה האירופאית, הוחלפה ההנהגה ובמקום ד"ר שוקשינה הגיע ד"ר
בוגן, איש מבוגר ומארגן גרוע, שלא התאים לתפקידו. הניהול שלו התבסס על זה שהוא ישב
במשרדו ובכל פעם שהיה לו נחוץ משהו, היה קורא בקולי קולות שפלוני או אלמוני יופיע
לפניו. קיצו היה מר – הוא התחבק עם אחת האחיות (האחיות ברובן היו נערות צעירות
כפריות, בדרך כלל מסורות לעבודתן, ועובדות קשה). נדבק במחלת מין והתאבד, כנראה
אחרי שעזב את בית החולים. במקומו בא ד"ר סוגולוב. גם הוא יהודי מחרקוב.
אדם צעיר ונמרץ, שהעמיד את בית החולים על הרגליים. לפי שאני זוכר זה היה עוד
באוסמן.
התמונה הראשונה שאני זוכר, שאני יושב בקצה יער עם אדם אחר
ואני מספר לו על יצירות מוסיקליות ומראה לו אחד השירים שכתבתי. אין לי מושג מתי
ובאיזה נסיבות זה היה, איך הגעתי ליער ומה עשיתי.
תמונה שניה – שאני והלינקה מחפשים דירה והקצין שממונה על
דיור הרופאים מביא אותנו לאיזה חדר. בעלת החדר פותחת לנו את הדלת ואנחנו רואים
במיטתה שוכב איזה גבר ופניו פונים אל הקיר. כנראה היתה זו דירה של זונה במקום.
כמובן לא נשארנו בחדר זה.
תמונה שלישית – ערב חורפי. כל הצוות המנהלי נמצא במטה.
במועדון המקומי. מחלקת החולים עליה אני ממונה נמצאת במבנה בית הספר, במרחק 200-300
מטר . אני יוצא מהבנין לבדוק את מצב המחלקה. כשאני בחצי הדרך
מגיעים מטוסים גרמניים ומתחילה הפצצה. אני נשכב על האדמה, וכשההפצצה נגמרת אני רץ
למחלקה לראות איך המצב. הבניין עומד על תילו, אין קורבנות בנפש, אך כל החלונות
נופצו. החולים עטופים בשמיכות .הופעתי עזרה להרגיעם. הם שואלים אותי: יהיה עוד?
אני עונה: איך אני יכול לדעת? כעבור כמה זמן אני חוזר למטה ופה פוגשים אותי.
הלינקה מאוד לא שקטה ומתעצבנת בגללי.
זכרון שלישי: אנחנו נוסעים ברכב מסע, ואני יושב בתוך
הקרון, אבל על יד הבלם על ספסל.
זכרון רביעי: הרכבת עומדת על הפסים בלי קטר (כשלושה
שבועות). לילה בתוך הקרון עומד תנור קטן ואני צריך לשמור על האש, להוסיף מתי שצריך
עוד עצים. בשביל חברי הרוסים זה דבר פשוט, הם מנוסים בזה, אבל בידי התנור נכבה
וקור שורר, עד שמישהו קם משנתו ומעורר את האש.
זכרון חמישי: שדה חיטה במקום ששם היו בעבר קרבות. אני
מטייל ומסתכל אולי אמצא איזה חפץ שנשאר בשדה הקרב, אולי שעון גרמני, איני מוצא שום
דבר.
זכרון ששי: אני נוסע עם עוד קצינים במשאית פתוחה
באיזה שליחות. איני זוכר לאן ולאיזו מטרה. כנראה זה היה בתקופה שאני כבר הייתי
בהנהלת בית החולים בועדה הרפואית.
זכרון שביעי: המחלקה נמצאת בשורת בתים כפריים. בכל בית
6-7 חולים ופצועים שוכבים במזרונים על הרצפה. חורף. בחוץ קר, אבל מזג אויר בהיר.
אני בלי מעיל אבל עם חזיית פרווה, עובר מבית לבית. בצריף אחד, צריף 17, נמצאים
חולים בדיזינטריה. מצבם קשה וכל יום יומים מישהו נפטר. תרופות אין. מנהל בית
המרקחת מעיר לי שאני צריך לעשות משהו כדי שלא יאשימו אותנו בסאבוטז'. אני פניתי
למנהל בית החולים שיתן בידי תרופה סולפידין שהיתה בתקופה זו בכמויות מוגבלות למדי
ונמצאה ברשותו הבלעדית של המנהל. הוא אמנם משיב את פני ריקם, כי התרופה נועדה
לטיפול בפצועים קשה, אבל מעמדי ניצל. ביינתיים המגיפה דעכה.
זכרון נוסף: ערב חורפי, אנחנו נמצאים במטה. נשמעת הפצצה
ולבית החולים מגיעים כמה חיילים פצועים. חברים בלהקה אמנותית שהופיעה בבית חולים
אחר. אחד החיילים האומנים נפצע בבית החזה עם נזק, כנראה בכלי דם גדול. הוא יושב
ומפריש דם מהפה, הדם אדום ונעשה בהדרגה יותר בהיר. אנחנו עומדים חסרי אונים ואין
ביכולתינו לעשות שום דבר. אנחנו רואים איך החיים אוזלים. אדם מת לפני עינינו.
כאשר הגענו לעיר ילץ לא היה לנו מבנה והפצועים התמקמו
באולם תיאטרון, שכבו על הרצפה באולם ובתאים. לא היו מקומות לבתי שימוש וכל האולם
היה מלוכלך ומזוהם. המצב נמשך כמה ימים, וקיבלנו מקום יותר מתאים. כעבור כמה
ימים ביקרנו בתיאטרון שחזר ליעודו. בהופעת להקה שהגיעה מהבירה עם תכנית מגוונת,
החל מהופעת רביעיה קלסית וכלה בהופעת קרקס. אז שמעתי לראשונה את הרומנסה מהרביעיה
של בורודין. את הרושם שבמוסיקה הזו עשתה אני זוכר עד היום.
יום חורפי בהיר. במטה יושבים ומשוחחים שיחת חולין. מנהל
בית החולים חולם: כעת כמה טוב היה להתישב בבית שימוש מחומם עם עתון מרכזי.
הזיכרון הראשון, והאחרון, זה הכי הוא.
השבמחק