זכרונותיה של הלינה-חלק שלישי 1941-1943

כבר מזמן תחילת המלחמה ב-1 לספטמבר 1939, הבנתי שעלי להמשיך לברוח. לא ידעתי עדין דבר על מחנות ההשמדה. למות מידי הגרמנים יכולתי בבית בורשה. אם מצאתי את עצמי בגלות עלי להמשיך ולהמלט. מסיבה זו נעניתי להזמנתה של ד"ר מלינסקה ומשפחתה והצטרפתי אליהם לנסיעה באוניה במעלה נהר לכיוון טטריה. משפחת מלינסקי היתה מקייב בירת אוקראינה. לכל הפליטים מהערים השונות היו מזוודות וארגזים עצומים אותם נשאו סבלים – "גויים עניים". השנה היא 1941. ריבה מלינסקה –רופאה, הורי בעלה המשרת בחזית - זוג זקנים מרושעים, אחות אחת רווקה ואחות שנייה עם בעלה ושני ילדים מתבגרים – בן ובת כולנו בורחים באוניה לטאטריה. הגיס של ריבה, סוחר עשיר מאוד לפי הארגזים העצומים המלאים בגדים ומצעים המיועדים כנראה למכירה. ואילו אני עם צרור קטן ומעיל חורף עוד מוורשה. באוניה מכנים אותי הפליטה הערירית- ללא משפחה או חברים.

המסע באוניה ארך כמה שבועות. שם לראשונה ראיתי כינים. האוניה עגנה בעיר אורשה והמשכנו ברכבת לקאזן- בירת טאטריה (המכונה היום טטרסטן, מ.ג). התחנה האחרונה היתה כפר בשם מאמדיש. הרופאה ריבה החלה לעבוד בבית חולים המקומי והגיס המשיך בעסקיו. כל המשפחה התגוררה יחדיו. הילדים התחילו ללמוד בבית ספר. בשל עסקיו של אביהם מצבם היה די טוב. אני גרתי עם החותנים של הרופאה -זוג זקנים לא סימפטיים. גרתי בפינת החדר וישנתי על הרצפה. הם החזיקו אותי בחדרם מתוך רחמים. היו מגרשים אותי אילולי הרופאה, כלתם שחיבבה אותי משום מה. בשל היותי פליטה עניה, קיבלתי משרה בשכר זעום במחלקת הקשר בסמינר למורים. עם כל הסובבים אותי דיברתי רוסית. העבודה היתה מקורבת למקצוע שלי. כאשר התפנתה בסמינר משרת הוראה של מקצועות חינוך (המורה גויס לחזית), ניסיתי להתקבל לעבודה כמורה לפסיכולוגיה.

נודע לי שהגיע לביקור בעיר סגן שר החינוך של טאטריה. ביררתי באיזה מלון הוא מתאחסן והצלחתי לשכנעו שיקבלו אותי לעבודה. בתקופה זו השלטונות תמכו בפליטים, גם ביהודים וגם באנשים מבוגרים ממני. הראיתי לו את הדיפלומה שקיבלתי בפולין הקפיטליסטית, וקיבלתי את המשרה. לא היתה לי שום פרוטקציה. עבדתי שם כמה חודשים עד שמצאו מורה אחר במקומי. אני מדגישה שהחל מ-1936 מקצוע הפסיכולוגיה לא נלמד באוניברסיטאות וכל תחנות היעוץ במדינה הענקית הזו נסגרו.

לימדתי בני נוער פסיכולוגיה בכפר הטאטרי מאמדיש, מתוך ספרו של טיפלוב המיועד להוראה בסמינרים למורים ובכיתות גבוהות של בתי ספר תיכוניים בשטחה של כל המדינה. אני צריכה להודות שהתגאתי בעצמי אז ואני מעריצה את עצמי עד היום שיכולתי ללמד בסמינר למורים בשפה רוסית. ידעתי את החומר, אך ידיעותי ברוסית היו עדין מוגבלות. דיברתי רוסית כבר מזה שנה, אך בנושאים יומיומיים. הרווחתי לא רע - 400 רובל לחודש, בזמן שבמשרה הקודמת (ביצעתי כעת את שני התפקידים) הרווחתי רק 120 רובל. המפקח שביקר בשיעור קבע שידיעותי טובות, אך המשמעת בשיעור לוקה בחסר. זה לא הפליא אותי. בני הנוער אותם לימדתי בקושי ידעו רוסית, לכן היה נדמה להם שהרוסית שלי טובה. הם חשבו שאני ממוסקבה, בגלל המבטא שלי. איני זוכרת מה עשיתי עם הכסף (הגדול בעיני) שהצלחתי לחסוך. כנראה מסרתי חלק משכרי לזקנים המגעילים. לא היה איפה לקנות בגדים. המחירים היו גבוהים והמבחר דל, הן בבגדים והן במזון.

חליתי שם בדיזינטריה. היה לי חום. הרפאה ריבה טיפלה בי בבית החולים בו עבדה. כשהגיע מורה חדש פוטרתי ממשרת ההוראה ונשארה לי רק העבודה הפקידותית. הפקידים האחרים במשרד התיחסו אלי יפה מאוד. הייתי יהודיה יחידה. לא הרגשתי כלפי שום עוינות, להפך, חיבבו אותי, ואפילו כיבדו אותי במעט שהיה - כי נראיתי נורא. רזה וחיוורת. המחלה לא השאירה שום עקבות. לא שילשלתי, אף כי לא היו שם תנאי תזונה מתאימים, להפך, נאלצתי לאכול מה שהיה בהישג יד. שליטתי ברוסית השתפרה מיום ליום, דיברתי וכתבתי ללא שגיאות. קראתי הרבה ספרים ללא שום קושי. המשכתי לגור ביחד עם זוג הקשישים. בעצם אפשר להבין את הזקנים הללו. היתה מלחמה נוראית, הם מצאו עצמם לפתע בנכר, בתנאים שלא היו מורגלים אליהם בקייב. הם דאגו מאוד לבנם הרופא, בעלה של ריבה ששירת בחזית. היו אלה זמנים קשים מאוד עבורי. הייתי בודדה בנכר ובריאותי היתה רופפת. בבית פינקו אותי מאוד והיתה זו המלחמה הראשונה שחויתי בחיי. כל זה היה נורא בשבילי. לא ידעתי עדין על קורבנות המלחמה, כי הייתי הרחק בעורף ולמרות גילי הצעיר הרגשתי רע מאוד ללא קרוב ורע. רק הרופאה ריבה הבינה לליבי. היא היתה מבוגרת ממני, ביותר מעשר שנים. היא הבינה את מצבי, הגנה עלי וטיפלה בי. היא היתה היחידה ממשפחתה שהיתה אינטליגנטית ותרבותית חוץ מהילדים והזקנים האומללים.

קיבלתי גלויה משרה רוטבאום ממוסקבה. לא היתה שם שום אינפורמציה. היא רק ניחמה אותי שאיכשהו אמצא את בעלי. מחברתי קיבלתי מכתבים ברוסית למשרד הדואר וגם אני כתבתי אליה ברוסית. החורף של 1941 היה מאוד קשה. שמענו ברדיו שהצבא הגרמני עצר בפאתי מוסקבה. היתה זו עבורי קרן אור ראשונה מה-22 ליוני 1941- כלומר מפרוץ המלחמה בין רוסיה לגרמניה. חשבתי כל הזמן על הורי ואחותי. היו לי, ועדיין יש, נקיפות מצפון כבדים על שעזבתי אותם. צריכה הייתי להשאר איתם ולחלוק את גורלם. ניסיתי להצילם, אך הם לא רצו ללכת איתי. ומצד שני כל אחד רוצה לחיות ולשרוד, כי רוצים לדעת מה עוד יתרחש בעולם...

יום אחד, באביב 1942 קיבלתי בדואר מברק ברוסית כולל תשלום עבור מענה. בעלי הודיע שהוא חי ובריא ומסר כתובת ומספר דואר צבאי בעיר אוסמן. רק כשהגעתי אליו נודע לי כיצד מצא אותי. בינתים בדואר בכפר מאמדיש התנפלתי על חייל זר בחיבוקים והקראתי לו את המברק. גם ריבה ומשפחתה שמחו בשמחתי. כתבתי לבעלי שישלח אלי תעודת מעבר, כדי שאכל לבוא אליו בהקדם האפשרי. בעלי כמובן שלח מיד סכום יפה של כסף, כך שהייתי יכולה לקנות הרבה בגדים ואוכל. רק שבמאמדיש לא היה מה לקנות. קניתי בשוק מגפי לבד משומשות- שניהם לרגל שמאל. היה זה מראה טראגי-קומי כשרגל אחת שלי שקעה בשלג שהחל להנמס. השלג והקרח נערמו עד גובה הברכיים אך כאשר שקעתי – לא הצלחתי להוציא את המגף. מישהו עזר לי לחלץ את המגף השקוע.

התחלתי להתכונן לנסיעה. שילמתי עבור מקום נסיעה במזחלת השלג ולקחתי את הצרור שלי. לבשתי מעיל רוח מרופד ואת מעיל החורף הוורשאי, שחור עם צווארון פרווה. נראיתי עלובה מאוד - שקלתי 42 קילו, אך כבר הייתי מאושרת. לקחתי איתי גם ליטר וודקה למטרת שוחד. זה היה  לי לעזר רב בדרך. במזחלת היו נוסעים נוספים, בין היתר חיילים מגויסים שנסעו לחזית. הצבא הרוסי התקדם כבר מערבה לאחר שהדף את הגרמנים ממוסקבה. לפתע התבהר ניגוד האינטרסים ביני לבין הנוסעים האחרים שנקראו לחזית. הם לא היו צריכים ולא רצו למהר לחזית, אני מיהרתי מאוד כדי להתאחד עם בעלי. הם ביטאו בקול רם את דעתם על כך. ליד כל פונדק דרכים היו מוכנים לעצור לשתות או לישון רק כדי להאריך את הדרך כמה שניתן. לא ניכר בהם כל רגש פטריוטי או רצון להכות באויב. הרגש השולט היה פחד. לא רציתי להתעמת איתם, זה עלול היה להיות מסוכן. במקום זה נתתי להם וודקה. לאט ובמאמצים גדולים הגענו לתחנת רכבת בקאזאן. כאן נפרדו דרכינו. עד היום איני יודעת איך קרה שחברי למסע לא ניסו בשכרונם לאנוס אותי,להרביץ לי או לפגוע בדרך אחרת. הייתי אז צעירה וכפי שאמרו – לא מכוערת, למרות המחלות שעברתי ומשקלי - 42 קילו.

כנראה שלא נגעו בי לרעה, כי הם עצמם היו לא צעירים ואולי לא כ"כ בריאים. בכל אופן התמזל מזלי. בתחנת הרכבת נתנו לי על בסיס תעודת המעבר כרטיס לאוסמן. הנסיעה ארכה כמה יממות. כדי לשמור על מקום ישיבה כשירדתי מהרכבת לאכול משהו או ללכת לשירותים, הייתי צריכה לשחד את הנוסעים או את עובדי הרכבת בוודקה. לא זוכרת אם היו עוד נשים ברכבת, אך בטוח שאני הייתי האינטליגנטית היחידה. תחושת הניכור הזו היא מנת חלקי מאז שעזבתי את נובוגרודק ב-25 ליוני 1941, עד עצם היום הזה 1980, עם מעט יוצאים מן מהכלל. רק בוורשה עד 1939 היו לי ידידים אמיתיים שהיו ראויים מבחינה אינטלקטואלית ומוסרית. הגעתי לבסוף לעיירה אוסמן במחוז בלשוב. פגשתי את בעלי אשר סיפר לי איך איתר אותי. הוא הוצב בבית חולים במעמקי סיביר, עוד בזמן שהגרמנים התקדמו מזרחה ולא היתה לו שום עבודה. הוא כתב 60 גלויות למשרדי חיפוש נעדרים לכל הערים שעדין לא נכבשו ע"י הגרמנים, מכולם הגיעו תשובות שליליות, עד שנודע לו שאני נמצאת בבלשוב. באותו הזמן בית החולים הועבר לאירופה, כי הגרמנים נהדפו ממוסקבה. הם עברו דרך בלשוב. שם מצא בעלי מכרה שלי שנשארה בבלשוב, כך קיבל את כתובתי במאמאדיש בטאטריה. היתר ידוע. הגעתי מאוד רזה ומורעבת. אכלתי ונחתי. בתקופה זו אספקת המזון לצבא בעיקר קרוב לחזית היתה מצוינת. זה היה יוצא מהכלל בהשוואה לכמה שרעבתי בטאטריה.

רציתי כבר להתחיל לעשות משהו. במשך כמה חודשים לא רצו לתת לי כל עבודה בבית החולים, כי מוצאי היה מפולין הקפיטליסטית. לבסוף קיבלו אותי לרישום חפצים ומדים של הפצועים שהובאו לבית החולים. כך התחילה עבודתי בימים ולילות כשהעיר אוסמן הופגזה ע"י הגרמנים. בית החולים שכן בסמוך לתחנת הרכבת. למה מוקם בית חולים רגיל שלא היה בית חולים שדה, ליד תחנת רכבת - זאת איש לא הצליח להסביר לי. כמובן שבית החולים שימש מטרה להפגזות וירי מנשק רחוק טווח. בעלי וגם עובדים אחרים סיפרו לי שלפני שהגעתי היתה הפגזה חזקה על העיר ועל בית החולים. בעלי ישב לו בשקט בקומה עליונה בחדר הרופאים וכדרכו קרא ספר. אחת הרופאות נכנסה לחדר בריצה וצעקה "מה אתה יושב כאן – יש הפגזה, רוץ מהר למטה". בעלי סגר ברוגע את הספר, לאט לבש את המעיל וירד למטה. הודות למזגו הרגוע נמנע אסון, כי אחת העובדות שרצה בבהלה לחצר נהרגה מרסיסי פגז שנורה באותו רגע.

גם לאחר שהגעתי היו הפגזות והעובדים ירדו לשוחות שנחפרו באדמה. המצב בחזית השתפר מאוד מאז הנצחון במוסקבה, אשר נגרם בעיקר ע"י החורף הקשה- הקרח והשלג. הצבא הגרמני החל לסגת. בגלל זה בית החולים בו עבד בעלי הוקם רק בשנת 1943. בבית החולים היינו היחידים מפולין ולא היה לנו שום קשר עם אנשים אחרים משם. רק בינינו דיברנו פולנית ועם ברנרד גולדשטיין המסכן שהגיע אלינו ממחנה עבודה. המשפטן האומלל שמוצאו מלבוב, התיחס להכל בשלילה. הוא נשלח לחזית הפינית ושלח לנו משם צילום קבוצתי במדי הצבא הרוסי. המפקד של בית החולים סוגלוב קיבל כמה מברקים הדוחקים בו שישלח את בעלי לצבא הפולני. הוא לא ענה והניח את המברקים מתחת לזכוכית בשולחן העבודה שלו. הוא לא רצה להפרד מעובד נאמן, רופא פנימאי צעיר עם השכלה רחבה, איש חכם ופסנתרן מאוד מוכשר. קשה לספר על הכל. בתקופה זו היינו מה שנקרא בולשביקים בלתי מפלגתיים. הסובבים אותנו נתנו בנו אמון וחיבבו אותנו. אנטישמיות גלויה היתה יוצאת דופן בתקופה זו.

מה שקרה בפולין - מחנות השמדה בהם נספו יהודים וגם (אמנם פחות) קתוליים, לא קרה בברית המועצות לא לפני ולא בזמן המלחמה. בברית המועצות החל מ-1917 ועד היום (1979-1980) נרצחים אנשים. האם נרצחו גם ילדים? נראה שלא. השלטונות הגלו למעמקי רוסיה אנשים רבים, גם יהודים, מאזורים שהיו בסכנת כיבוש ע"י הגרמנים (כגון קייב). למחנות עבודה ומחנות הסגר נשלחו אנשים עשירים שכונו אויבי המשטר. בקאטין הרוסים רצחו קצינים פולנים. במחנות העבודה הרבה אנשים מתו. רוסיה לא הודתה ברציחות – הפושעים שיקרו.

לא היו ברוסיה ולא באזורים הכבושים מחנות השמדה. אשתדל לתאר מה שידוע לי על קרבות בסטלינגרד. מה ששמכונה החזית השניה של בנות הברית, התקיימה עד 1944 רק במובן מזון, ביגוד ונשק חדיש וכו', אך לא התקיימה במובן של פעילות צבאית. חיילים וקצינים רוסיים לבדם ניצחו את הגרמנים בסטלינגרד.

המבצע החל בחורף 1942 ונמשך עד אביב 1943. לפני תחילת הקרבות היינו בסטלינגרד העיר. אז היתה זו עיר גדולה ויפה. אחרי הקרבות שהתרחשו בעיר עצמה העיר ניזוקה קשה. אני זוכרת שטיילנו בעיר וקנינו כובעי פרווה באותו הבית שממנו מאוחר יותר נעצר הגנרל הגרמני פאולס. המצב היה בערך כזה: הצבא הגרמני בהנהגתו של אותו גנרל פאולס נכנס לסטלינגרד וקבע בה את מושבו. הצבא הרוסי בהנהגתו של הגנרל רוקוסובסקי (בבית החולים קראנו לו רוקוסובסקי שלנו) הקיף הת העיר וסגר על הכוחות הגרמנים שמצאו עצמם במלכודת.. היו קרבות קשים שהצריכו ידיעה מעמיקה באומנות הלחימה. הצבא הרוסי שלט במיומנות זו ובמשך כמה חודשים תקף את הכוחות הגרמניים שהיו בתוך העיר. תפקיד הצוות הרפואי בבית החולים היה לקבל, לטפל ולפנות את הפצועים הקשים למעמקי רוסיה. זה דרש הרבה הקרבות ועבודה מאומצת בימים ובלילות תחת הפגזות בלתי פוסקות מצד הגרמנים שהיו בעיר העתיקה.

מהצוות הרפואי, שהיה מורכב מאנשי צבא ומתנדבים, נדרשה שליטה עצמית עילאית כי כולם היו במתח רב. אחד הקצינים הרוסיים שניהל את מבצע קליטת הפצועים תחת אש, הודה שלפני כל משלוח הוא נוטל טיפות וולריאן להרגעה. אנשים מהשורה, בעיקר המתנדבים והנשים, הסתתרו בזמן ההפגזות הכבדות בשוחות באדמה. הלילות היו הכי מפחידים. הגרמנים ירו פצצות תאורה אשר צבעו את השמים. הגברים האמיצים קראו לי לבוא ולראות כמה זה יפה. בתקופה זו הייתי אדישה לגירויים אומנותיים...ישבתי בבור ביחד עם האחרים ורעדתי מפחד.

החולים שוכנו בבתיהם של הכפריים אשר פונו מדייריהם. לעיתים לא ניתן היה להכנס לשוחות בלילה כי בדיוק הגיעו משאיות עם פצועים. היה צריך להוריד את הפצועים מהרכבים על אלונקות. עשו זאת כולם, כל מי שהיה פנוי, גם קצינים גבוהים. ואז החלה העבודה של מחלקת ההלבשה. למרות הקור העז הפצועים הגיעו מהחזית כמעט ערומים. הבגדים והנעלים נגנבו מהם על ידי חיילים שעדיין לא נפצעו. הבגדים שנשארו היו קרועים מלוכלכים ומלאי כינים. אני ערכתי רישום של הסמרטוטים האלה והכנסתי לשקים של ביגוד משומש. כל מה שעדין ניתן לשימוש נגנב ע"י העובדים ונמכר לאחר מכן לכפריים. עם זאת, רוב העובדים והמתנדבים עבדו עבודת פרך ימים ולילות בהקרבה עילאית. רוב האנשים לא גנבו אפילו חפצים פעוטים. אגב המשלוחים האמריקאיים של בגדים או מזון היו צנועים ביותר. יתכן שמשלוחי הנשק היו ברמה גבוהה, על כך איני יודעת. האחיות והרופאים עבדו בתנאים מאוד קשים. השלג הגיע עד הברכיים והקשה מאוד על הליכה. הרופאים ערכו ניתוחים לאורן של עששיות נפט תחת אש. לרב הפגינו שליטה עצמית, רק לעיתים רחוקות התפרצו. האם היה זה פטריוטיזם? כנראה כן. בטוח שהמניעים שלהם לא היו רווח כספי. גרנו בתנאים מאוד פרימיטיביים, לא רעבנו אך המזון היה מועט וחד גוני. אנשים לא התלוננו על מר גורלם. היינו בסכנת פציעה ואובדן חיים, אך ידענו שאנו מסייעים במלחמה נגד גרמניה הנאצית.

האם פגשנו שם אנשים ברמה אינטלקטואלית ומוסרית גבוהה? ללא ספק.

רוב האנשים היו מערים גדולות: מוסקבה, לנינגרד, קייב ומינסק. שם - לא קודם ולא לאחר מכן, פגשתי רופאים בעלי אינטליגנציה גבוהה, תרבותיים ובעלי ידיעות נרחבות. איני יודעת אם לא טעיתי במשהו, האם הדיווח שלי מדויק. אך אני יודעת דבר אחד - במוסקבה ובסטלינגרד (צרייב לשעבר ווולגוגרד לאחר מכן), לחמו רק הרוסים לבדם, ולא היו חיילים בנות הברית שהשתתפו במערכה. רק הרוסים נלחמו ונפלו בקרבות. הם אלו שגירשו את הגרמנים ממוסקבה, הם כיתרו אותם בסטלינגרד. אנחנו ורב אנשי הצבא, האזרחים והמתנדבים, עבדנו עד כלות הכוחות. צעירים ומבוגרים כאחד. היו אנשים משכילים ופשוטים, היו ישרים וגנבים, רוסים ויהודים.

היחס אלינו - האנשים היחידים כמעט מפולין הקפיטליסטית והמערב האנטי-סובייטי היה טוב. במשך אותן שלוש שנים (1941-1943) לא ניסו לגייס אותנו להצטרף למפלגה הקומוניסטית. אפילו איש השירותים החשאיים בבית החולים היה מיודד איתנו. הוא והחברה שלו, סטודנטית לרפואה, היו זוג אינטליגנטי ותרבותי. כל הצוות הרפואי התגורר בבקתות כפריות  זהות לאלו בהם שכבו החולים והפצועים. היו מגפות טיפוס ודיזינטריה. אנשים, גם צעירים, אך בעיקר היותר מבוגרים חלו ומתו. אנחנו לרב היינו בריאים, כנראה הודות לילדות בריאה ותקינה בורשה שלפני המחמה. לכן יכולנו לעבוד יותר קשה מהאחרים.

הקרבות בסטלינגרד החלו בשלהי סתיו 1942 והסתיימו בסוף חורף 1943. היינו מאוד עייפים למרות שהיינו צעירים. הרופאים והאחיות הצעירים מאיתנו היו יותר נמרצים, אך דווקא הם חלו בטיפוס הבהרות, ועלינו משום מה המחלה פסחה. לא פגעו בנו הפצצות, הרסיסים והיריות. לא תמיד יכלנו להכנס למחסה (השוחות באדמה). ראינו שבויים גרמניים חולים ופצועים. הרופאים שלנו, גם היהודים טיפלו בגרמנים הפצועים והחולים. אולי אז לא שמענו עדיין מה עשו הגרמנים ליהודים על אדמת פולין. למה שלחו את היהודים מהגיטו לאומשלאגפלאץ ומשם למחנות ההשמדה. כך גם נהגו הנאצים בשטחים הכבושים במערב ביאלורוס ואקראינה – ביאליסטוק, נובוילנה ונובוגרודק, בלבוב וסביבתה. כך גם בשטחי רוסיה האירופאית עוד לפני "שחרור" ליטבה-ווילנה, לטביה, ואסטוניה.

בתקופה זו ברחו יהודים אחדים ופולנים לאנגליה ולאמריקה. יכלו לברוח אלה שהיה להם כסף, כי אותם אמריקה הכניסה. את העניים לא רצו אנגליה או אמריקה לקבל, למרות שהיה כבר ידוע מה עלה בגורל היהודים במחנות ההשמדה בפולין. היו ידיעות מעורפלות על גורלם של יהודי ורשה ונובוגרודק- מקום המצאם של יקירינו, אך מה שנודע אח"כ על מחנות ההשמדה לא שיערנו ואיש לא יכול היה לתאר לעצמו. כפי שהיה ידוע, הגרמנים שפלשו לורשה בזמן מלחמת העולם הראשונה היו מאוד תרבותיים, בניגוד לרוסים של רוסיה הצארית, שהחזיקו שנים כה רבות את מרכז פולין. הכיבוש הרוסי היה מאוד אכזרי ביחס לפולנים.

אך נחזור לעניניו, כלומר לקרבות סטלינגרד. מבלי להיות אוהדים של ברית המועצות הערצנו במלוא הרצינות את האומץ וחוכמת הלחימה של הרוסים וביניהם גם יהודים רוסיים. אמרנו שאם בתוך הבלגן ברוסיה הסובייטית והמלחמה הנוראית, הרוסים לבדם ללא עזרת בנות הברית מתגברים על הגרמנים זה אומר שיש להם חיילים ומפקדים מעולים. תרמה לכך קודם כל הנכונות לעבודה ללא לאות תוך כדי הקרבה., שאפיינה את מרבית הצוותים המגויסים והמתנדבים בבתי החולים הצבאיים. היו ביניהם כמובן גם פושעים וגנבים היו גם שקרנים ואוכלי חינם, זה קורה בכל מקום ובכל זמן.

נהוג לומר שהגרמנים הם המיטיבים לעבוד מכל העמים. כמובן שהעובדה שנוצחו לא מעידה על כך שפסקו להיות עובדים טובים. כנראה הדוקטרינה שלהם בזמן מלחמת העולם השניה, היתה שגויה. לכן כנראה נוצחו בסטלינגרד ולא רק בזכות החורף הרוסי הכבד כמו שאומרים אויבי המעצמה הרוסית. אלו לעולם אינם חושבים, אלא מונעים ע"י רגשות. הגרועים ביותר הם הקומוניסטים מלפני 10 או עשרים שנה, שבארץ, באמריקה או באירופה נהפכו לציונים נלהבים. אלו יודעים רק דבר אחד: כשהרשויות מצוות לאהוב את אמריקה, אירופה או ישראל – עליהם לציית לציווי באותו אופן בו אהבו את רוסיה, ללא כל סייגים. דוקטרינרים אלו מלידה הם הגרועים ביותר, ולא שרוסיה היא זו שחינכה אותם להיות פאנטיים. הגרועים ביותר במובן זה הם היהודים. יש לצרף לכך את היסוד האנטישמי והאנטי-פולני. "כל האמריקאים, האנגלים והיהודים כמובן הם חכמים ודמוקרטיים, וכל הרוסים והפולנים הם טיפשים ופושעים"...

באביב 1943 הצבא הרוסי גבר על הגרמנים בסטלינגרד. התרחשו שם קרבות כבדים בהם ניצחו הרוסים לבדם הודות לכישורים צבאיים של החיילים והמפקדים. מיד לאחר כיבוש סטלינגרד הורו לכל הצוותים וכל בתי חולים הצבאיים לארוז את חפציהם. יצאנו ברכבת משא לצפון מערב לעיר יילץ. הנסיעה ארכה זמן רב. אנו היינו הקרון של הקצינים, אך התנאים היו מאוד קשים. ההסקה היתה ע"י תנור המוסק בעץ היו תורנים הממונים על הוספת עצים ושמירה על האש. אני חושבת שהתנאים של המפקדים שלנו היו טובים במעט מאלו של השאר, את זאת איני זוכרת. אני יודעת רק שבעלי היה הקצין היחיד שלא ידע לטפל בתנורוהקצינים האחרים נאלצו להחליפו, והתפלאו מאין זה יצא...לא היו שירותים ברכבת ואפילו ל"ענין הקטן" הנשים נאלצו לרדת על סולמות מהרכבת ולחפש מקום בין השיחים. טוב שהייתי אז צעירה וזריזה בתנועותי. לא היו שם נשים קשישות, והאחרות גם אם מבוגרות יותר הסתדרו איכשהו. הן חוו את המהפכה ברוסיה והיו מורגלות בתנאים קשים. קשה להאמין שהרכבת שעצרה באמצע השדה לא ברחה לנו אף פעם. ליתר בטחון תמיד ירדתי מהרכבת ביחד עם נשים אחרות, לעולם לא לבד..