חלק רביעי של זכרונותיה של הלינה. 1943-1946

בזמן המסע הארוך ליילץ אשה אחת ילדה תינוק ברכבת. זה היה ילד מחוץ לנשואין, האב היה אחד הקצינים, אולי אפילו רופא- נשוי ואב לילדים שנשארו במקום מגוריו הקבוע. איני זוכרת מי זה היה. רב הקצינים וביניהם אף הרופאים לא היו נאמנים לנשותיהם. אפילו בני זוג בגדו זה בזה. הגורל האכזר של המלחמה חיפה על כל הבגידות. כי האם כדאי להיות בודד כאשר מחר אולי כבר נמות? אני ובעלי היינו במובן זה יוצאי דופן בין הצעירים. היו הזדמנויות לבגוד על כל צעד ושעל, גם כשהיינו ביחד וגם כאשר חיינו בנפרד. אצל בעלי הנאמנות נבעה בעיקר מתוך ביישנותו ביחס לנשים, שהייתה טבועה בו מגיל צעיר. בנים אחרים בגילו התפתו לקשרים הומוסקסואליים, והוא "במקום" האזין למוזיקה, ניגן בפסנתר וקרא ספרים. לעיתים היו הנשים אלו שיזמו, היו פעילות וכך כבשו את הגברים. אולי היה כך גם במיקרה שלו. איני יודעת, אף פעם לא שאלתי. אני עצמי, למרות הזדמנויות רבות, אף פעם לא בגדתי בבעלי. לעולם לא הרגשתי צורך. לא הייתי קרירה מבחינה מינית, אך תמיד האינטלקט של בן הזוג הסתיר לי את הפוטנציאל המיני שלו. אולי היתה זו אצלי סובלימציה, כנראה שכן. כך חונכתי בבית אימי.

אך נחזור לענינינו - המלחמה. נסענו ליילץ ברכבת משא, נדמה שהנסיעה ארכה כמה שבועות. בישלנו בתוך הקרון ולא רעבנו, למרות שהאוכל היה חסר ויטמינים, דל קלוריות וחד גוני. בסוף ירדנו מהקרונות והועברנו לבית החולים המיועד למיון ופינוי. כמובן שהמבנה שוב היה ממוקם בסמוך לתחנת רכבת. יש להניח שלא היו ביילץ (עיר מחוז?) מבנים מתאימים באזור אחר של העיר. הצוות שוכן שוב בדירות פרטיות שפונו מיושביהם באזור הסמוך לתחנה. גרנו בצפיפות רבה, קצינים והרופאים בודדים וגם זוגות. לי ולבעלי היתה מיטה צרה אחת בחדר עם עוד חמש או שש מיטות. היינו זוג נשוי יחידי בחדר. לא התפשטנו, התרחצנו בקערה ללא מים זורמים, ומפעם לפעם הלכנו להתרחץ בבית מרחץ מקומי. היו גניבות רבות. הרופאים לרוב לא גנבו, אולי גם ביניהם היו גנבים - איני יודעת. בעלי ורופאים  אחרים סיפרו שהיו בצוות גם מתחזים, דבר שהתאפשר בגלל המלחמה והודות לקשרים שהיו להם עם פעילי מפלגה.

קצין הבטחון של בית החולים היה אינטליגנטי והיינו מיודדים איתו. לא היינו צריכים בשיחותינו איתו להפגין פטריוטיזם ונאמנות לרוסיה הקומוניסטית. הוא לא דרש זאת מאיתנו, לא עלה בדעתו לאסור או להגלות אותנו גם כאשר השמעתי דברי ביקורת חריפים על המשטר הקומוניסטי. הוא שיחק שח עם בעלי ונהנה לשוחח איתי על ספרים שקראנו בעיתות הפנאי. מהעיר יילץ הרוסים התקדמו מערבה, והגרמנים נסוגו. כמובן שגם בקרב מוצלח נופלים חיילים וקצינים...בכל אופן ביילץ, למרות הפגזות כבדות, ניתן היה קצת לשוחח בזמן ההפוגות, גם בנושאים שלא קשורים לקרבות בחזית. הצוות הרפואי, צוותי העזר וגם הנהלת בית החולים (כולל מחלקת אספקת המדים – בה המשכתי לעבוד) פעלו במלוא הקיטור. המשכנו להתגורר בתנאי צמצום, אך הרגשנו שבעת המלחמה הנוראית הזו, בזמן שהגרמנים הורגים אנשים ובעיקר את היהודים במחנות השמדה - אנו ברי מזל. אנחנו ביחד, יש לנו מה לאכול ויש בסביבתינו אנשים תרבותיים. עדין היו הפגזות וקרבות קשים בחזית של הגנרל ז'וקוב. היו הרבה קורבנות בין החיילים והגיעו הרבה פצועים וחולים ברצף, יומם ולילה. עתה כבר השארנו אותם בבית החולים ולא פינינו לעורף. בכל החזיתות הגרמנים נסוגו, אך כמובן לא בלי קרבות. הצבא הרוסי התקדם מערבה. שהותינו ביילץ היתה ארוכה בהרבה מזו שבסטלינגרד. הרופאים  האחיות, הרוקחים ועובדי המעבדה נחו והתאוששו וטיפלו בפצועים ובחולים. שהינו שם כנראה עד סוף 1943 בערך כשנה.

כל הנתונים הללו  מזמן הקרב על סטלינגרד דורשים אימות מקצועי כדי שיחשבו כתעודה מוסמכת. בסוף 1943 היינו במזרח אירופה ומחשבותינו נדדו כל הזמן לבתים שעזבנו ויקירינו בוורשה ונובוגרודק. ידענו שהמלחמה עומדת להסתיים ושגרמניה ההיטלראית תובס. חששנו, בהכירינו את בני המשפחות שלנו, שלא נמצא כבר איש מהם בחיים. בהקשר זה שנאתי לגרמנים היתה הרגש העז ביותר שגבר על כל הרגשות האחרים - השליליים והחיוביים כאחד. אני יודעת ואדע עד סוף חיי, שלא ניתן להשוות את גורל המיליונים שהושמדו בצורה הבלתי אנושית ואכזרית במחנות המוות, לגורלם של קרבנות המלחמה האחרים... איני יודעת מספיק על העינויים שעברו היהודים במחנות ההשמדה, כדי שאוכל להמחיש לעצמי איך נספו קרובי. למרות כל הספרים שנכתבו, אדם לא יכול לדמיין את צורת מותם של האסירים, כי עד כמה שידוע לי איש לא יצא משם בחיים. גם אם בודדים נשארו בחיים, אין, עד כמה שידוע לי, שום עדות או ספר שיתאר איך הגרמנים התעללו בקורבנותיהם בתוך המחנות.

אני לא מפסיקה לחשוב על כך מרגע שנודע לי על מחנות ההשמדה ועל תאי הגזים. התוודעתי לעובדות די מאוחר, רק כאשר חזרנו לפולין בשנת 1944. בעיר יילץ היינו עדיין מרוחקים מוורשה שלי, ולא הגיעו לשם ידיעות על הזוועות שחוללו הגרמנים. אף אחד מבני משפחתי ומידידי לא נשאר בחיים. ביילץ היינו עדיין "עליזים". שמחנו שהצבא הרוסי מנצח בכל החזיתות כפי שכבר כתבתי, היינו מוקפים באנשים אינטליגנטים ותרבותיים מבתי חולים של לנינגרד ומוסקבה. לחלק מהם היה גם חוש הומור מפותח  – לפי כפי שאני מבינה מושג זה. המפקד בדרגת קולונל היה איש מבוגר ממוצא פולני, כנראה חצי יהודי, שירת בעורף הצבא והיה שם עם בני משפחתו, אשה רוסיה, צעירה ממנו בהרבה, וילד קטן. גם בצוות שלנו היו כמה משפחות, נשים וילדים פעוטים. אחרי זמן מה הוצבנו במפקדה, ואני שימשתי סוג של מזכירה אישית של הקולונל. אז כבר ידעתי קרוא וכתוב ברוסית יותר טוב מפקידות ומזכירות אחרות. ידעתי גם לפענח מסמכים כתובים בכתב יד בלתי קריא, או להבין דיבור בלתי ברור. כתבתי בזריזות בכתב יד ברור ויפה, ידעתי גם להדפיס במכונת כתיבה מהר מאוד ללא שגיאות ולהתנסח היטב. המלחמה האכזרית עדין נמשכה, היו הפגזות, המון הרוגים ופצועים חיילים וקצינים של הצבא האדום.

אחרי שהיה ממושכת ביילץ היחידות שלנו הוצבו בערים מערבה מיילץ - ושם כבר לא היו הפגזות למרות שהמלחמה נמשכה עדיין. יכולנו לעבוד בצורה הרבה יותר רגועה. הרופאים ביקרו את החולים במחלקות, והפקידים כמוני עבדו במשרדים. הרגשנו שסוף המלחמה קרב. נותרנו בחיים, היחידים ממשפחותינו הקרובות ביותר. היינו עדיין צעירים ובריאים בד"כ. הרוסים בסביבתינו חיבבו וכיבדו אותנו. ההעברה למפקדת בית החולים נחשבה בצדק כקידום. והיה ברור לכולם שקידום זה מגיע לנו. בעצם בעלי הוא זה שהוצב במפקדה, ואותי קיבלו ונתנו לי משרה כפקידה, שגם נחשבה כקידום. במפקדה היו מעט אנשים צעירים, כי היה זה מוסד בו עבדו מומחים במקצועות הרפואה והמנהל הרפואי. לאחר שהות קצרה במרכז רוסיה הגענו למחוזות מזרחיים של פולין שנתפסו בספטמבר 1939 ע"י כוחות רוסיים. ללא קושי נפרדנו מהצוות לכמה ימים. הם השתכנו בעיר שיאדלץ ליד לובלין.

אנחנו נסענו לנובוגרודק. כל הקרובים שלנו נספו. מצאנו שם את בעלה של דודתי, אחות אימי. לאחר שדודתי נהרגה, הוא ניצל ע"י הרוקחת המקומית והסתתר עם הפרטיזנים ביערות. חלק מהרופאים והפליטים מפולין המערבית ניצלו כי התחבאו ביערות. היו אלו מעט ממכרינו מזמן תקופת מגורינו בנובוגרודק בשנים 1939-1941. אחדים ניצלו הודות לכספם, חלקם נספו בגין כספם. רב הנספים היו עניים. לא שמענו אז על כך שבנובוגרודק פולנים הצילו יהודים כמו שזה קרה בערים אחרות, גדולות יותר במערב פולין ובראשם וורשה. בכל אופן שהותינו בנובוגרודק היתה קצרה מכדי שנוכל להוודע לכל האמת, כמו שלאחר מכן בוורשה. מצב רוחינו היה עגמומי מאוד. כשעזבנו את נובוגרודק בסוף יוני 1941 היתה עוד תקווה בליבנו שקרובינו ישרדו איכשהו ולפחות חלקם ינצלו. למרבה הצער ב-1944 התקווה נגוזה. ניצלו רק חלק ממכרינו – אלו מלפני המלחמה ואלו שהכרנו בנובוגרודק.

מענין, אך מובן לגמרי מבחינה פסיכולוגית, שאלו שניצלו נראו בעינינו פחותים בערכם מאלו שנספו. מרבית ידידי הקרובים לא היו כבר בין החיים. יצאנו מנובוגרודק ברכבת לשיאדלץ כדי להצטרף ליחידה שלנו. לא יכולנו לנסוע למקום אחר כי בעלי היה עדיין בצבא, שירת כקצין אך ללא דרגה. וורשה שלנו היתה אז עדין תחת כיבוש גרמני וממשלת המעבר של פולין העממית ישבה בלובלין, שם גם היה מרכז של חיי התרבות והאומנות של פולין שאחרי המלחמה. בשיאדלץ חנו יחידות סיוע של הצבא הרוסי, כגון השרות הרפואי. אנחנו כבר הרגשנו בבית, אך הם לא ידעו פולנית. דרך אגב - זה קשור לרמתו של האדם. אחדים הבינו פולנית משום ששלטו בשפות אירופאיות אחרות, אך התנשאו מעל הפולנים והסתכלו עליהם מלמעלה. ראו אותם נחותים מהם במובן תרבותי כלכלי וכד'. נכון שבשיאדלץ גרו פולנים פרובינציאליים, אך אלו שהתנשאו מעליהם היו רוסים פרובינציאליים, והיהודים ביניהם היו יהודים פרובינציאליים.

באותו הזמן התקבלה פקודה שיש להעביר את בעלי ליחידה של הצבא הפולני שהוקמה ברוסיה, ואשר לחמה כעת נגד הגרמנים בשטחי פולין הישנים והחדשים. בעלי נאלץ לנסוע משיאדלץ ללובלין ומשם למוסקבה למשרד המרכזי של כח אדם של הצבא האדום. שם הוא קיבל מסמך רשמי של העברתו לצבא הפולני בדרגת קצין -רופא, והופנה לשרת בבית חולים הפולני בלובלין. נסענו ברכבת משיאדלץ ללובלין. היתה זו נסיעה שלא אשכח. שתי הערים היו סמוכות האחת לשניה, המרחק ביניהן לא עלה על עשרים קילומטר. עד כמה שאני זוכרת, בקושי נדחפנו לרכבת שהיתה מפוצצת בנוסעים. בעלותינו לקרון גנבו לבעלי שכמיה צבאית עמידה למים, שהיתה באותה תקופה יקרת ערך. נסענו כמה שעות בעמידה. לבסוף הגענו ללובלין. בעלי הוצב בבית החולים הפולני. אני המשכתי את עבודתי הקודמת. גרנו בדירה פרטית שהצבא החרים עבור הקצינים. בהשוואה לתנאים הקודמים היה זה כמעט פאר. חדר ומיטה לעצמינו.

אכלנו בחדר אוכל צבאי בעיר. האוכל כמובן לא היה גורמה, אך בהשוואה לתזונה בזמן המלחמה זה היה יוצא מהכלל. יכולנו כבר לישון בלילות ולהתרחץ. למרות שלא עבדתי קיבלנו את החדר בשטח בית החולים בו עבד בעלי. איני זוכרת כמה זמן היינו בלובלין, אך אני הרגשתי שם בבית. הצבא הרוסי התקדם מערבה, הגרמנים נסוגו. שבויים גרמניים המשיכו להגיע לבתי החולים. אחרי מרד וורשה בראשון לאוגוסט 1944 וורשה היתה עדין בידי הגרמנים. שמענו את כל זה דרך מקלט רדיו שהיה בבית החולים. מדי פעם פגשנו מכרים ספורים שניצלו מזוועות המלחמה. קיווינו עדיין לפגוש כמה מידידינו כשנחזור לוורשה. תקוותינו למצוא מישהו מבני המשפחה כבר נגוזה.

קומוניסטים מלפני המלחמה וגם מגויסים חדשים היו בצמרת השלטון, המפלגה, מוסדות התרבות והחינוך בלובלין. לא הכרתי איש מחוגי הצמרת. הייתי מקורבת ליחידה הצבאית של בית החולים שבו עבד בעלי כאיש צבא. עברנו לפוזנן ביחד עם בית החולים. כאן סוף סוף התחלתי לעבוד - כמובן שלא במקצועי כפסיכולוגית, אלא שוב כמזכירה. יש להניח שהייתי עובדת טובה, כי מפקד בית החולים כתב עלי חוות דעת מצוינת בשפה רוסית (זה היה בית חולים רוסי). גרנו בחדר שהצבא שכר עבורינו בדירה פרטית. היה לי נוח מאוד, כי הדירה היתה ממש מול בית החולים. זה היה בנובמבר 1944. וורשה עדין היתה תחת כיבוש. היו קרבות ברובע פרגה. לבסוף, כאשר היחידה שלנו הועברה לבידגושץ' – המלחמה הסתיימה ב-9 למאי 1945. 

בהתיחס לגורלי שלי - הייתי אז כבר בת 34, ועדין לא התחלתי, לאחר הפוגה בת שש שנים של המלחמה, לעבוד במקצועי כפסיכולוגית. כל הזמן עבדתי כפקידה. בסוף דצמבר 1945 הגענו לוורשה. וורשה שלי, שהיתה ביתי, בעצם כבר נעלמה. החלק הצפוני שהיה מיושב ברובו על ידי יהודים לפני המלחמה היה בדצמבר 1945 גל חורבות. גם אזורים אחרים של וורשה כמו רחוב נובי שוויאט נחרבו לחלוטין. הרחוב קרקובסקייה פשדמיאשציה ואלייה אויזדובסקיה לא נחרבו כי שם שכנה מפקדת הגסטפו. שוב התחלנו לחפש קרובים ומכרים. רק מעטים נותרו בחיים. אם מישהו מהיהודים המקורבים אלינו נשאר בחיים, זה היה פשוט נס. בעלי הועבר לצבא הפולני ועלה בדרגה מהר מאוד. כעת עבד במשרד הבריאות ואני עבדתי כמזכירה במחלקת כח אדם במשרד. גרנו ברחוב נובוביאייסקה פינת סוחה במגורי קצינים בחדר אחד בתוך דירה בת שלושה חדרים בקומה רביעית. רב הקצינים שעבדו במשרד הבריאות קיבלו לרשותם דירות בנות שלושה חדרים, גם אם היו בודדים. הסיבה היתה פשוטה, הם ידעו להסתדר בחיים ובעיקר הם היו חברי מפלגה. ואנו, כפי שכבר כתבתי קודם, היינו שלומיאלים בלתי מפלגתיים.

מאותה הסיבה לא לקחנו מפוזנאן או מבידגושץ' אפילו כסא שבור, למרות שרהיטים שנשארו אחרי הגרמנים התגלגלו שם ברחובות. קצינים, רופאים ועורכי דין שהכרנו ושלא הכרנו הביאו איתם לוורשה ציוד של דירות שלמות כולל תמונות, כלי כסף, קריסטלים, מקלטי רדיו, פסנתרים ורהיטים. זה היה סוג של גניבה, אך שלטונות הצבא העלימו עין, וכינו זאת הפרטה של הרכוש. בעלי הפריט אך ורק ספרים... יהודים, פולנים ורוסים נתנו לנו ריהוט בסיסי ופשוט עודפים שהם לא רצו לעצמם: מיטות, כסאות וארונות- דברים חסרי ערך. המפגשים שלנו  עם הניצולים מן המלחמה היו לרב טראגיים, אך בעינינו בעלי ערך גדול בהרבה מרהיטים או תמונות יקרות. בחדר שלנו השתכנו לפעמים שמונה או עשרה אנשים, ידידים אשר באו לעיר הבירה מערים אחרות לביקורים פרטיים או בעניני עבודה. הייתי שבורת לב בשל אובדן יקירי, אך הייתי עדין צעירה - בת 34 ומלאת תקווה. ידעתי שאהיה לאם ויהיו לי ילדים משלי. הייתי סקרנית מה יקרה בעתיד בעולם. תמיד ענינו אותי סוגיות פוליטיות וחברתיות באופן כללי – לא אישי. לא רציתי לברוח מפולין, למרות מה שנהגו לדקלם יהודים אחרים, שיש בה רק בתי עלמין בהם קבורים יקיריהם ופוגרומים (קיאלצה, קראקוב).

פראי אדם היו וישנם בכל העולם. המהגרים מפולין אחרי המלחמה יצאו ממנה בעיקר כדי להשקיע בחו"ל את כספם ולהתעשר. המניע להגירה לא היה פטריוטיזם ישראלי. אם התפארו בו, היה זה שקר גס. אלו שיצאו מפולין באופן בלתי לגלי בשנים 1945-1948 לא היו אידיאליסטים, אלא אופורטוניסטים. היו ביניהם עובדים של השירות החשאי וכל מיני אספסוף ובררה חברתית ופוליטית - פשוטי עם שהעמידו פני אינטליגנטים. אני בכל אופן לא רציתי להמנות עליהם. בכל זמן ובכל מקום חיפשתי אנשים אינטלקטואליים. היה לי ברור שבהשוואה לתקופה שלפני המלחמה (ללא כל אידיאליזציה) היו בין מכרי כעת מעט מאוד אנשי אינטלקט. התכונות שעוררו את קינאתי עוד מימי נעורי, היו כישורים אינטלקטואלים, דעתנות, השכלה, אינטליגנציה ושכל -  שכל במובן האינטלקטואלי, לא חוכמת חיים כלומר ערמומיות.

הערכתי גם איזון נפשי וטוב לב, אך לא באותה מידה כמו האינטלקט. ככל שהתבגרתי התחלתי לקנא באחרים בשל בריאותם הנפשית ונעורים (שאבדו לבלי שוב). בשנת 1945 ובמשך עוד כעשר שנים הרגשתי די צעירה וחסונה. התחלתי לעבוד במקצוע אותו למדתי באוניברסיטה – פסיכולוגיה. בשנים 1945-46 עבדתי בתחנת יעוץ של הועד היהודי המרכזי של יהודי פולין בוורשה. נסעתי בעניני עבודה לערי מחוז. הייתי יועצת מקצועית וערכתי גם מבדקי אינטליגנציה לילדים -  תלמידים בבתי ספר יסודיים. התרכזתי ביחד עם חברות יהודיות בילדים יהודיים יתומים שהיו בבתי יתומים. בתחנת היעוץ עבדתי במשך שנה או שנה וחצי. אלו היו  זמנים לא שקטים, החיים עוד לא חזרו לנורמה. היינו מותשים פיזית ומעורערים נפשית. עבודתינו וכל הפעילות שלנו היתה בעלת אופי ארעי.