זאת היתה הפעם החמישית שלי בפולין, מאז עזבתי אותה עם הורי ואחותי, כילד, עם ויזה לכיוון אחד, לישראל. הפעם זה היה ביקור מקצועי, ללמוד משהו על הספרות ועולם הספרים הפולני של היום, ואליו צירפתי ביקור משפחתי: בתי, בת ה-23, רצתה לדעת היכן נולד וגדל אביה. היא תמיד הרגישה הולנדית, מצד אמה. עתה הגיע הזמן לבדוק את הצד הפולני שלה.
מראש החלטנו שלא ניסע למחנות ההשמדה. אני אמרתי שלמחנות צריכים לנסוע מכחישי השואה, ואילו אני מאמין שהיא היתה: אבי ואמי הם היחידים ששרדו ממשפחותיהם הענפות בוורשה. אבל אני נולדתי בפולין ב-1950, במציאות שבה הורי השתתפו בבנייתה מחדש של פולין העממית, עד שהבינו ב-1957 שבעבורם, ועל כן בעבורנו, ילדיהם, אין בפולין עתיד.
לכן הנסיעה הזאת לפולין היתה למצוא שורשים קרובים יותר מאלה של מלחמת העולם השנייה ושואת יהודי פולין. ובכל זאת, יש דברים שהם חזקים ממך. בתי, שהגיעה יום אחרי, המתינה לי בחדר במלון אאורופייסקי ("האירופי"). כשנכנסתי לחדר מצאתי אותה מתבוננת בתקרה הגבוהה של החדר, שסביבה מין תקרה שנייה, מונמכת בחלקה, ואומרת "אבא, יש כאן מקום להחביא לא מעט יהודים".
הערה דומה השמעתי אני, יום לפני כן, באוזני יואכים רוסק, מנהל קרן יודאיקה, המפעילה את המרכז לתרבות יהודית באזור קז'ימיז' בקרקוב. ראיתי מקום חבוי למחצה מתחת לגרם מדרגות והערתי שניתן כאן להחביא כמה יהודים. רוסק, שאינו יהודי (אבל נראה "כמו מאה יהודים", על פי האמרה הפולנית), פרץ בצחוק רם וגמל לי בסיפור על מכונית עם שלט "חלוקת גז הביתה" בדרכו לביקור באושוויץ. אי אפשר להימלט מאירועים כאלה, הוא אומר. לשאלה מה ללא יהודי ולקרן יודאיקה, הוא עונה שהיא לא מיועדת רק ליהודים. המרכז שלו, ברחוב הרב מייזלס 17, לא הרחק מבית הכנסת "יצחק" וה"אלטע שול" המפורסם (אחד מבתי הכנסת העתיקים ביותר בקרקוב), קיים כדי לשמר את המורשת היהודית, להפיץ מידע על תולדותיהם ותרבותם של יהודי פולין בקרב הדור הצעיר, להוות פלטפורמה לדיאלוג יהודי-פולני ולהילחם בכל צורה של אנטישמיות וחוסר סובלנות. לדבריו, זוהי פעילות אזרחית, הפונה בעיקר לפולנים (בתמיכת הקונגרס האמריקאי, וגם שלטונות פולין).
עשוי ממשי
ובעניין אחרון זה, של אנטישמיות, יש עוד הרבה מה לעשות. פולין נסערת בשנה האחרונה בעקבות גילויי פרשת ידוובנה (יאן תומס גרוס, היסטוריון אמריקאי ממוצא פולני, תיעד בספרו "שכנים" את שריפתם של 1,600 יהודי ידוובנה באסם המקומי, ב-10 ביולי 1941, על ידי תושבי העיירה הפולנים, והתעללות נוראה בהם כמה ימים לפני כן). העובדות היו ידועות כבר זמן רב, אבל הגרסה הפולנית הרשמית היתה שאת הרצח ביצעו הגרמנים, וכך גם אומר לוח הזיכרון שהוצב במקום.
עתה נערך בעקבות הגילויים ויכוח ער בפולין, המלווה בחשבון נפש נוקב. קולות רבים תוהים כיצד הפולנים שראו עצמם - ואף היו - קורבנות ההיטלריזם, מוצגים פתאום כרוצחים צמאי דם של יהודים. יש היסטוריונים החולקים על פרטי המחקר של גרוס ומסבירים על נסיבות היתכנות קיומו, מתווכחים אם הגרמנים היו שם, ואם עודדו את הפולנים לבצעו או ביצעו אותו בעצמם. אבל גם הם לא יכולים להכחיש קיומו של טבח דומה על ידי פולנים באותו אזור, בעיירה סמוכה, כמה ימים לפני כן.
ממשלת פולין רכשה את החלקה שבה ניצב האסם, כדי להפוך אותה לאתר הנצחה. היא כמעט סיימה משא ומתן לרכישת חלקת הקרקע הסמוכה, כשפעיל אנטישמי ידוע, לשק בובל, הציע לבעלים סכום כפול כדי להקים שם אתר להגנה על שמה הטוב של ידוובנה. בעיתון "גזטה וויבורצ'ה" נכתב שאם הבעלים של הקרקע לא ימכור אותה לממשלה, היא פשוט תלאים את המקום. פעילי המחלקה להגנה על המיעוטים אומרים, שבדמוקרטיה חדשה אין מנוס אלא לשמוע גם קולות לא נעימים כאלה. עורך הירחון "מדרש" (כתב עת בפולנית שנוסד על ידי קרן רון לאודר, אבל היום נתמך על ידי המחלקה למיעוטים) אומר שכתבי עת אנטישמיים נמכרים בגלוי במקומות רבים, בעיקר מחוץ לערים הגדולות.
הפולנים היו מאז ומתמיד טובים בגרפיקה. כרזה שהתפרסמה על שער אחד מגיליונות "מדרש" מציגה שלוש כתובות בפולנית. הרקע הוא חום, מעין צבע שק. על פס עליון כתוב "עשוי מצמר" (welniane). על הפס מתחתיו כתוב "עשוי מכותנה" (bawelniane) שפירושו גם "מרופד", "עטוף ב...", ומתחת כתוב "ידוובנה", שפירושו בפולנית "עשוי ממשי". נדרשות מלים רבות כדי להסביר למי שאינו דובר פולנית למה זו כרזה גאונית. אבל אלי הפולנית מדברת (וממני היא מדברת) ממקומות אחרים בגוף מאשר העברית. אווה הופמן כתבה על הדברים האלה בספר המבריק "הולך לאיבוד בתרגום", שיתורגם בקרוב לעברית. אלאונורה לב כתבה על כך ברגישות בספרה "סוג מסוים של יתמות" על מסעה לפולין ב-1983. הפולנית חודרת אלי מיידית, ועמוק. השיחה עם נהגי מוניות בפולנית על ההווי המקומי היא בעבורי הדבר הטבעי ביותר בעולם. ואני נוסע עתה לא רק לפולין של המחנות וידוובנה, אלא לפולין של היום, וגם, ואולי בעיקר, למה שהיה הילדות שלי.
כשאני נשאל על ידי אחד המו"לים הפולנים כיצד מגיבים בישראל על פרשת ידוובנה, אני משיב שכשאני גדלתי בישראל הפולנים נחשבו בעיני ישראלים ויהודים רבים מאוד לשווי ערך לגרמנים, ואולי גרועים מהם (משתפי פעולה תמיד גרועים ממבצעי הפעולה). לכן, אני אומר, גילויי ידוובנה לא מפתיעים בישראל, אלא רק מחזקים דעות קיימות. בעבור ישראלים רבים קיימת, ובדין, רק פולין של מלחמת העולם השנייה והשואה, לא לפני ולא אחרי. לכן הוויכוח וחשבון הנפש הוא עניין פולני שחשוב מאוד שייעשה, אני אומר. זה לא עניין יהודי.
מאחורי גבו של הילד
ובעבורי פולין היא עניין אישי, לא יהודי, לא פולני, לא לאומי. אני נוהג לספר שבשבוע אחד, באוגוסט 1957, נודעו לי שתי עובדות. האחת שאני יהודי, והשנייה שאנו נוסעים לישראל. וכך גם בפעם הראשונה שחזרתי לפולין כמבוגר (ב-1983), כשלרגל האירועים לציון 40 שנה לפרוץ מרד גטו ורשה נערכו לראשונה סיורים מאורגנים של ישראלים בפולין - חוויתי את פולין בכפילות. הייתי אז באתרי מחנות ההשמדה, ראיתי את מה שנותר מהם בתחושה של יראה ואימה. אבל בכיתי באמת בעת ביקור חטוף בבית ברחוב נובובייסקה 28 בוורשה, שם נולדתי וגדלתי.
וגם הפעם החלטתי ללכת לשם, אלא הפעם עם בתי. יש לי זיכרון קדום מן הבית הזה, שבו אני יושב עם הגב לדלת חדר הילדים, וגנב נכנס לדירה ועובר מאחורי. ב-1983 באתי לדירה בלי תיאום מראש והעזתי להציץ, לעיני בעלי הדירה המופתעים, רק עד דלת חדר הילדים, כאילו אני מביט על עצמי כילד מאחורי גבו. הפעם החלטתי שאני כבר יכול להיכנס לדירה. אז לא העזתי לספר - אלא לקרובים בלבד - כיצד התרגשתי במקום "הלא נכון" להתרגש בו בפולין.
הבית, שהיה - ועדיין הינו - בית דירות לאנשי צבא, עדיין ניצב על מקומו. חצרו קטנה מכפי שזכרתי, אבל ארגז החול עדיין כפי שהיה. מה שלא זכרתי הוא שבתוך החצר שכנה ושוכנת ספרייה של הצבא. אבל בדירה מס' 85 נמצא רק ילד בן כ-12. חינכו אותו לא להכניס זרים לדירה. אני משאיר מספר טלפון ושם, ואומר לבתי "הם לא יצלצלו".
הם צילצלו. אני מסביר לבעל הדירה שמדובר בביקור סנטימנטלי, ואינני יהודי שבא לתבוע את רכושו חזרה. הוא מבקש להתייעץ עם אשתו. "הוא לא יצלצל", אני אומר לבתי, והוא מצלצל ומשאיר הודעה על המועד הנוח להם. אבל המועד לא נוח לנו. אני מנסה לאתר את מספר הטלפון של הדירה ובמודיעין אומרים לי 6282555. ואז מכה בי ההתרגשות. כשגרנו בבית הזה לפני 43 שנים, היה המספר 82555. רק שתי ספרות נוספו. האם הן משנות משהו? כשאנו באים למקום בשעה היעודה, אנחנו מרגישים בתכונה בחצר. האם סיפרו להם משהו על הביקור המוזר? ואולי הם סתם יושבים שם, כדבר שבשגרה באחר צהריים פולני שטוף שמש?
אבל הביקור בדירה עצמה עובר ללא כל ריגוש. אני אפילו לא מסוגל לשחזר בתוכי את ההתרגשות העצומה של הביקור הראשון. הבעלים החדש של הדירה הוא ארכיטקט צעיר שמתכנן שיפוצים, אבל הדירה היא עדיין כפי שהיתה. אותה רצפה צהבהבה-כתומה במטבח, אותו מדף רחב על ארון שעליו ישבתי כילד והסתכלתי על תרגילי סדר של חיילים בחצר הסמוכה, אותה רצפת פרקט בחדר המגורים. החדר של האומנת, צר וארוך, אותו לגמרי שכחתי. בעלי הבית לא רצו כל כך שאצלם את הדירה. העפתי מבט חטוף לחדר הילדים (שלי). אני הילד כבר לא ישבתי שם כשגבי אל הדלת כשמישהו (אני) עובר כגנב מאחורי גבו. לפתע הייתי אני עצמי, גם שם וגם כאן, ישראלי שהפולניות היא עדיין חלק מתוכו, עם שורשים בפולין ועוגן ישראלי איתן (בדמות בתי שעקבה אחר העדר התרגשותי הפעם) המייצב אותי.
יהודים ויהודים חדשים
על פי הערכות שונות יש כיום בפולין כ-5,000 יהודים, כלומר ממוצא יהודי. כזה הוא, למשל, אנטוני ליברה, איש תיאטרון שחיבר רומן מצליח וביקר ביריד הספרים בירושלים. הוא נולד שנה לפני. הוא בעבורי מין אלטרנטיווה שלי. מה שהייתי יכול להיות אילו נשארתי בפולין. או כזאת היא בת דודתי, שחקנית וזמרת בתיאטרון היהודי בוורשה (שרוב שחקניו אינם יהודים, והם מדקלמים ביידיש טקסט שלמדו לפני תיירים). אתה אנו מבקרים באומשלגפלאץ, שממנו הוסעו היהודים לאושוויץ (ושם אני רואה את ההתרגשות של בתי), באנדרטה לזכר גיבורי הגטו (ובתי מגרשת משם, בעברית, ילדים שמשחקים כדורגל והכדור שלהם פוגע באנדרטה), ובבית הקברות היהודי בוורשה, שם קבורה אמה של בת דודתי, רופאה בגטו ורשה ששרדה ואף כתבה זיכרונות מצמררים. אולי גם סבתי קבורה שם: היא נהרגה בהפצצות הגרמניות הראשונות על ורשה. מנהל בית הקברות רושם את השם, מבטיח לבדוק ומוכר ספר על בית הקברות ב-80 זלוטי כתרומה לשימור בית הקברות.
אבל לצד אותם 5,000 מעריכים שיש כיום בפולין עוד כ-20 אלף "יהודים חדשים", אנשים שגילו עקבות יהדות במוצאם, או החליטו להתקרב עתה ליהדות, כאקט אישי או פוליטי. בעבורם היהדות היא בראש ובראשונה דת, ולכן הם שומרים על מסורת השבת והחגים. ומה יעשה יהודי שאינו דתי בפולין, שחי במציאות פולנית והתערה בה, מישהו שיכול היה להיות אני עצמי? כיצד היה מחנך את ילדיו? האם ייתכן שילדיו היו מודיעים לו שאינם רוצים להיות יהודים, כי כל דבר יהודי זר להם ומפריע להם לחיות בפולין של היום?
אינני יודע. אני רק ביקרתי בפולין, שבה אני מרגיש לשונית ותרבותית כמי שיכול להיבלע בה בקלות. הייתי בה כתייר, ראיתי את ורשה ואת קרקוב, היהודית והפולנית, עם מדריך מעולה שחשף את כל חמדותיה (זו אחת הערים היפות באירופה) ולקח אותנו גם לאתר מחנה הריכוז הקרוב, פלשוב, שבו ניצבת אנדרטה, שעליה יש גם כתובות גרפיטי ("מאק היה כאן, והוא פגז, ינואר 2001", שום הערות אנטישמיות). ביקרתי את עצמי וחזרתי לכאן, לעצמי. בתי תיעדה את המסע הזה, כמו את מסעותיה האחרים, ביומן אישי. הרבה הייתי נותן אילו יכולתי להציץ ליומן הזה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה