לא זכיתי להכיר את סבי. בכך אין שום ייחוד בהשוואה לבני גילי, בעיקר אלה שמוצא משפחתם מאירופה. אבל כדי להתוודע אליו, וללמוד להכיר את פועלו הייתי צריך ללמוד שפה שלא היתה שפת אמי (פולנית) אך היתה שפת אבותי, ובעיקר השפה של סבי, ישראל אליהו הנדלזלץ. השפה שלו היתה עברית.
הוא לא היה יחיד או מיוחד בדורו. הוא היה מן הנושאים בעול החייאת השפה העברית בהוראה, בכתיבה, בתרגום, בעריכה, במו"לות. כמה מן הסופרים והמשוררים העבריים המובהקים ברוסיה ובפולין היו גם הם עורכים ומו"לים. בפולין היתה פעילות זאת ערה במיוחד. אולי פחות בדיבור בחיי היום-יום. ורשה, בה חי ופעל סבי רוב ימיו, היתה מרכז יהודי ועברי תוסס.
רק כשעלינו ארצה ב-1957 ולמדתי לקרוא עברית, היה ביכולתו של אבי להראות לי עדות בכתובים לפועלו של סבי. אם סיפר לי עליו קודם, בפולנית, אינני זוכר. העדות היתה כלולה בקובץ שהוציא ארכיון "גנזים" ויוחד לסופרים עבריים שנספו בשואה. שם, מלבד תמונתו - שאני מודה כי היה בה אלמנט מפחיד - נמצא גם צילום של מכתב בעברית בכתב ידו.
המכתב נשלח לדב שטוק (הוא דב סדן) במערכת מוסף "דבר" בתל אביב, מתישהו בשנות השלושים: "אדוני היקר והנכבד מאוד! בימים האלה המציאו לביתי (איני יודע מי) דברים אחדים שנדפסו במוסף 'דבר' גל' 3386, על דבר העיתון 'יידישע שטימע' ושם נזכר גם תרגומי שתירגמתי עברית את משלו היידי של אליעזר שטיינברג 'הסוס והשוט'. מודה אני לך מאוד, אדוני היקר, על שומך את לבך לעבודתי... כי אודה ולא אבוש, כי יש וידי תרפינה... הנה הדפסתי כבר במשך שתי השנים האחרונות כחמישים משלים שונים, מתורגמים ומקוריים, ב'הדרך' וב'היידישע שטימע' ואיש לא שם לב להם ולא זכיתי לביקורת כל שהיא ולו גם זעומה... הקוראים בארצנו, כוונתי לפולין, יודע אני כי שבעים הם רצון ממשלי, אך לספרות אין לי מזל... איש לא התעורר עד הנה לכתוב אודות משלי למטוב ועד רע וכמדומני כי כדאי היה לכתוב אודותם ולו גם בשביל זה שהנני כמעט האחד והיחיד בספרותנו המטפח מין ספרותי זה".
למכתב צירף סבי חמישה משלים, ארבעה מתורגמים ואחד מקורי. הוא קיווה לקבל תשובה, אך אין לה זכר בניירות שהגיעו אלי דרך אבי, לא בארכיונו של דב סדן, ואף לא בגיליונות "דבר" מאותה תקופה. הידיים הרפות שלו, כאיש שעושה במלאכת העברית בפולין, העציבו אותי. זמן רב אחר כך מצאתי בין הניירות של אבי כמה משלים פרי עטו של סבי. למשל, "הרועה והכבשה":
"גזז הרועה את צמר כבשתו,/ ובהאריך לו שעתו הפטיר בשפתו/ ויפרט לפניה/ את כל אשר גמל עליה/ מעודה:/ כי כלכלה ושמרה/ ובכל אסון וצרה/ כאישון-בת-עינו נצרה - / וכל זה לא למען קבל תודה,/ רק יען/ נדיב לב הוא וטוב עין.../ לא התאפקה הכבשה ותען:/ "ובגדי צמרך אלה מאין?..."
לא הבינותי כלום
מסיפוריו המעטים מדי (אני יכול לבוא בטענות רק אל עצמי - לא שאלתי בזמן) של אבי, מספר שהוקדש למורי העברית בפולין ומספרו של אוריאל אופק על "ספרות הילדים העברית" (הוצאת דביר), למדתי כי סבי נולד בשרשוב, רוסיה הלבנה, ב-1879. הוא היה בן למשפחת רבנים מצד אביו ואמו, אבל כבר בגיל 18 עזב את הישיבה, היה ל"משכיל" ורכש מקצוע של מורה לעברית. תחילה עבד כמורה כפרי, אך ב-1902 התיישב בוורשה, שם התחיל ללמד עברית בבית הספר התיכון לבנים של מיכאל קרינסקי, ואחר כך, ב-1923 גם בסמינר לרבנים תחכמוני.
אחד מתלמידיו בסמינר היה שכנו, פרופ' דב רפל. לא פעם, הוא מספר, היה הולך לצד סבי לבית הספר. "רפל, למה אתה מתהלך כאילו כל צער העולם על כתפיך?" שאל אותו פעם המורה. לדברי רפל, סבי היה מורה מן האסכולה של יוסף קלוזנר, ולא מזאת של שמעון הלקין: הוא הרצה לתלמידיו על היצירות ועל ההקשר ההיסטורי והביוגרפי שלהן, לא ניתח אותן. בניגוד למראהו, שאכן היה קצת מזרה אימים - קומה גבוהה, כרס לא קטנה, שפם עבות, עיניים בולטות, קול עבה ורם - מספר רפל כי דרך הוראתו וגישתו לתלמידים היתה נעימה, רכה ושלווה. הוא היה מזמין תלמידים אהובים לביתו, ומפנה אותם לחומר קריאה שלא היה כלול בתוכנית הלימודים. כך, למשל, השאיל לרפל הנער את ספריהם של עגנון ושופמן.
אבל יותר מפעילות ההוראה שלו העסיקה אותי פעילותו הספרותית, והדרמטית, של סבי. כך גיליתי שהיה אחד המייסדים של מפעלים מו"ליים כ"הוצאת חברים" ו"ביבליותקה אוניברסלית", במסגרתו ערך ותירגם סיפורים של ג'ק לונדון, ויקטור הוגו, גי דה-מופסן, אדגר אלן פו, רודיארד קיפלינג, אוסקר ויילד, אנטון צ'כוב ורבים אחרים. ככל הידוע הוא תירגם את רוב הטקסטים מרוסית. בטקסטים שבדקתי מול המקור האנגלי, תרגומיו מדויקים להפליא, וכלל לא נמלצים. את "תרגום שני למגילת אסתר" ופרקים מדניאל, עזרא ונחמיה, תירגם מארמית. בחלק מן התרגומים סייעה לו אשתו, פנינה לבית לשצ'ינסקי (עליה אני יודע עוד פחות משאני יודע עליו). לפעמים חתם על תרגומיו בשם העט "בן איה", או א. יהץ. את תרגום "ילדי רב החובל גרנט" של ז'ול ורן שעשה עקיבא רוזנבאום, סבי רק ערך, אבל הוא עצמו תירגם את "בלי משפחה" של הקטור מלו, את "בבטן אניה" של מיין ריד ואת "רודפים ונרדפים" של ארנסט תומפסון סיטון (מאיר שלו מצטט מתרגומו זה של סבי באחד הרומנים שלו).
כשהייתי נער עבדנו בחוג לדרמה בתיכון על מערכונו של צ'כוב "חג היובל", סיפור על מנהל בנק רגזן שאירועי חגיגות היובל שלו משתבשים. אבי סיפר לי אז כי סבי תירגם בזמנו את המערכון הזה לעברית, ואף הופיע בו עם מורי בית הספר האחרים, בתפקיד מנהל הבנק, שיפוצ'ין (שאותו שיחקתי אני). כששאלתי איך היה סבא כשחקן, לא קיבלתי תשובה מספקת. לא מזמן שמעתי מאחד מתלמידיו, כי סבא היה נוהג לארגן ביקורים עם תלמידים בהצגות תיאטרון בעברית, בפולין של שנות העשרים והשלושים. אותו תלמיד העביר לידי העתק תצלום של המורה עם תלמידיו, על במת תיאטרון, אחרי הצגה.
ובארכיון בית ביאליק מצא בשבילי חבר ביקורת תיאטרון שפירסם סבי בעיתון "בדרך", ביוני 1933 "על 'מסדה' וסטודיה ועל בניין תיאטרון עברי בגולה". סבי היה מבקר מחמיר. הנה הוא מספר על הופעת הסטודיה הווילנאית שהציגה בעברית את "מסדה" של יצחק למדן. וכך הוא כותב: "ואני עברי פשוט, הצופה במחזה ואין לו אלא מה שעיניו רואות ואוזניו שומעות, אנסה נא למסור את רשמי אני מכל המחזה הזה וכמדומני שלא אתבדה אם אומר, כי אהיה בזה לפה, לכל הפחות, לתשעים ותשעה אחוזים ממבקרי ההצגה. וקצרים ופשוטים יהיו דברי: לא הבינותי כלום... ואני אינני חירש". אחר כך הוא מתאר כיצד בהפסקה התווכחו הצופים ביניהם מה היא אותה "מסדה", מתלונן שהמשחקים דיברו בהברה ספרדית ולא אשכנזית (בכך לא צדק, היסטורית) ומצהיר: "עת ההפגנות לשפה העברית כבר עברה. עכשיו יש כבר להתבונן ולראות מה נאמר בעברית".
רוב פעילותו התרגומית והמו"לית יועדה לנוער. אבי סיפר לי כי סבא טען שראשית דבר על הנוער לרצות לקרוא עברית, ולכן הקפיד לתרגם בשבילם ספרות טובה ובעיקר מושכת (סיפורי שרלוק הולמס של קונן דויל, למשל, שהוא היה מתרגמם הראשון לעברית). ב-1919 פירסם מאמר בשני חלקים ב"המדריך", ירחון פדגוגי למורים ולהורים שראה אור בלודז', "לשאלת ספרי קריאה עברית לבני הנעורים - הגיונות". בגוף המאמר הוא כותב על העברית דברים מאלפים ואקטואליים גם בימינו:
"לפנים היו לומדי עברית עוברים דרך ארוכה וקשה בלימודיהם. ספרי הלימוד, הדקדוק וכו', המקילים כעת את הלימוד, לא היו עוד, ידיעת הלשון העברית נקנתה על ידי פירוש רש"י, סגנון המשנה עצמה ועל ידי ההקדמות וההסכמות אשר לספרי ההלכה והאגדה, הדרוש והמוסר הרבים והשונים. עם-הארציות היתה אז אי אפשרית. 'יודע עברית' ו'עם-הארץ' היו אז שני הפכים. עכשיו נשתנו פני הדברים: סתם יודע עברית אינו זקוק להתנ"ך כלל וכלל, ואם למד אותו, למד אותו רק למקוטעים ולסירוגין. עכשיו אפשר ואפשר הדבר לדעת את השפה העברית, ולהיות בכל זאת בור ועם הארץ בכל הנוגע לספרותנו החדשה והישנה, כשם שאפשר לדעת ולדבר ואפילו לכתוב באיזו שפה שהיא מבלי לדעת בכל זאת את ספרותה".
אפשר להבין מן הטון שלו שהוא אינו שבע רצון ממצב זה, אבל במבט מהיום, הרי זו אחת העדויות להצלחתו ולהצלחת כל אותם מורים לעברית וסופרים בעברית באותם הימים, בהפיכתה לשפה חיה.
הילדה סבלה הרבה
עד שניגשתי לכתוב עליו, היתה לי תמונתו ברורה ומעומעמת כאחת. מפעליו התרגומיים מעוררים הערכה ועניין. דמותו האישית מעורפלת, על אף הסיפורים של תלמידיו, שכולם מדברים עליו בהערכה ואף - כך נדמה לי - באהבה. אבל משהו היה חסר לי בציור אישיותו החיה. עד שמצאתי בעיתונים מתחילת המאה הקודמת ("הדור" שיצא לאור בקרקוב ו"היהודי" שראה אור בלונדון) את ניסיונותיו המקוריים לכתוב פרוזה. עד עתה איתרתי שישה סיפורים כאלה, מן התקופה לפני שהיה למורה, מתרגם, כותב משלים מחורזים. מאחד הסיפורים האלה למדתי על כותבו אולי יותר משידעתי עליו מכל כתביו עד כה.
ב-1904 פירסם סבי ב"הדור" (בעריכת דוד פרישמן) רשימה שנקראה "בכפר". זהו מונולוג של נער ישיבה בן 16 "שלא קרא ולא שנה", שנפלט מבית המדרש ונשלח להיות מורה לילדיו של סוחר יהודי עני בכפר נידח. אחת מחמשת תלמידיו היא לאה, בת 12. "הילדה הזאת בעלת העיניים האפורות, הגדולה מכפי שנותיה, מצאה חן בעיני מאוד... גם הרומנים הז'רגוניים שכבר קראתי עד הימים ההם, פעלו את פעולתם. לאה היתה מתלבשת בדמיוני בתמונות מתוך הגמרא ומתוך רומנים שידעתי, למן השבויה של רב אמנון עד איזו רוזליה או אליזביטה מתוך איזה ספר שהיו עולות ונזכרות בזיכרוני. מובן מאליו כי היא, ה'עצם', הסיבה הראשית, לא ידעה ולא הבינה כלום. היא היתה נערה גדולה וכמעט שלמה בגופה, ואולם ילדה היתה בכל זאת, אבל אנוכי הועלתי מאוד להתפתחותה".
מה שמציק למספר היא העובדה שהילדה אינה מגיבה אליו כלל: "לפרקים אני לוחץ את ידה, ואז היא מרימה לי שתי עיניים אפורות המפיקות תימהון, ואני שומט את ידה וכובש את עיני בקרקע. איני יכול לעמוד בפני מבט עיניה. לו, לכל הפחות, התאדמה".
עד לאותו יום שבו מתבקש המלמד לעזור במלאכת טחינת הקמח. זהו יום קיץ, והוא יגע במלאכה. "אני עומד וסובב חליפות בשתי ידי את מוט הריחיים". האם שולחת את לאה לעזרתו. "ולאה באה ואוחזת בידה החזקה במוט מתחת לידי, ואבן הרכב מתחילה לסוב במהירות... גם עייפותי חלפה פתאום ומעט מעט מתחילות לחייה מאדימות. גם מבט עיניה משתנה מעט מעט". היא שרה ברוסית ועובדת במרץ. "מבטה של הנערה הוא עתה אחר לגמרי... לחייה מתאדמות ובעיניה הלהבה... המוט נשמט פתאום מידי, אני מחבקה בחזקה ונושק לה בכוח".
המספר מבין את מה שעשה. הוא גאה בכך שגרם לה להתבייש, אך כותב (המעשה מסופר כמה שנים אחרי שאירע) "לא שמתי לב אל הנעשה בקרב נפשה: לא הרגשתי ולא יכולתי להרגיש כמה מכאובים וייסורי נפש אני מסב לה במעשי אשר אני עושה. והיא סבלה הרבה".
סופו של המעשה שבאחת הפעמים, כשהמלמד מנסה לשדל את הנערה שתעבור עמו לחדר אחר, כדי שיוכל להיות איתה ביחידות, בעוד כל בני המשפחה נמים את שנת הצהריים של שבת, מתעורר האב, וכשהוא שומע מן המלמד שהנערה אינה ממהרת ללכת בעקבותיו, הוא חושב שזאת תלונה על סרבנותה ללמוד. הוא מכה את הנערה בחגורת מכנסיו. המלמד חרד שהנערה תספר, אבל היא לא מספרת, נושאת בעונש בדממה, והולכת בעקבות המורה לחדר השני. "אבל יחסי אליה נשתנה מאז" - מסיים המספר.
מגיע לנו
בין המאמרים האחרונים מפי עטו שיש בידי נמצא "על ההגנה - רעיונות ושברי רעיונות" שנדפס ב"די קהילע שטימע", עיתון הקהילה בעברית וביידיש, בשנת 1938. שם הוא מתנגד לאפולוגטיקה של היהודים כנגד טענות שמשמיעים וממציאים שונאי יהודים. "האפולוגטיקה שלנו בחרה לה דרך לא נכונה. היא מעמידה את הכל - אם אפשר לאמר ככה - על יסוד המקח והממכר. מהלך הדברים הוא בקרוב ככה: - אנחנו נתנו לעולם את זה ואת זה, את רעיון אחדות הבורא, את חוקי המוסר ואת, ואת, ואת... ובכן מגיע לנו מאת העולם כך וכך... כל באי עולם נתנו או לא נתנו לעולם דבר ובכל זאת... ובכל זאת לא יעלה על דעת מי שהוא לכפור בזכותם על החיים. זכותם זו מותנית בעצם הווייתם. הם חיים וקיימים וזו היא זכותם על החיים, ורק אנחנו זקוקים לזכויות אחרות: נתנו לעולם את דא ואת הא. ובכן: שלמו לנו בעד סחורתנו... ומכלל הן אתה שומע לאו... לו לא נתנו, כי אז אין לנו רשות החיים והקיום..."
סבי ממשיך ואומר, כי עבודת ההגנה על זכויותיה ומעלותיה של היהדות נחוצה, אבל לא נגד שונאיה, אלא למען "בנינו ובנותינו, הנתונים כיום ברובם הגדול לעם אחר, הרחוקים ממקורי היהדות, דתה ודברי ימיה". והוא חותם: "אך נחדל נא מלהתפאר בפניהם כל הימים במה שנתנו לעולם. כי סוף סוף הלא על צד האמת לא נתנו לעולם דבר... ביתר דיוק: נתון נתנו, אך העולם לא לקח מידנו כלום... כי לו לקח, ולו רק מעט, כי עתה לא רבתה כל כך הרעה בעולם".
עם פלישת גרמניה לפולין, בספטמבר 1939, נהרגה סבתי בהפצצות על ורשה. אבי וגיסו הצליחו לחצות את החזית הרוסית ממזרח ולהגיע לנובוגרודק שבליטא. הגיס חזר לוורשה, והביא משם לנובוגרודק את סבי ושתי בנותיו, ואת חברתו של אבי, לימים אמי, שנישאה לו בנובוגרודק. שם חיו כולם עד 1941. עד כמה שאני יודע, עבד סבי כספרן. מכתבו האחרון לקרוביו באמריקה, ביידיש, משנת 1941, לא מספק פרטים רבים על חייהם. עם פלישת גרמניה לברית המועצות, ב-1941, הצליחו אבי ואמי למצוא להם מקום על משאית של תיאטרון בובות (שאבי שימש לו פסנתרן) ונעו מזרחה, לתוך ברית המועצות. סבי ובתו הצעירה, ציפורה, נותרו בנובוגרודק. שם נספו.
תודה מיכאל, על שהארת את עיני. אני גאה להיות חלק מהמשפחה שלנו
השבמחק