החלק השני של זכרונותיה של הלינה הנדלזלץ, 1929-1941

(החלק הראשון בפוסט הקודם)

בשובי מהחופשה הראשונה במחנה (בהמשך נסעתי למחנה זה עוד 8 פעמים) נרשמתי ללימודי פסיכולוגיה. זה היה בשנת 1929 כשהתחיל המשבר הכלכלי העולמי. המשבר השפיע על משפחתי הקרובה, בעיקר על אבי. אמא כידוע לא עבדה, למרות שיכלה להשתכר היטב כרופאת שיניים. במשך כל תקופת הלימודים באוניברסיטה נאלצתי לעבוד. נתתי כל חודש לאמא את רב המשכורת והשארתי רק מעט להוצאות האישיות. לא יצאתי למסיבות בילויים וכד'. חבל היה לי על הכסף ולא ענינו אותי בתי קפה אופנתיים ומקומות מהודרים. אלה היו גם ההעדפות של החברים שלי. ולא בגלל שכולם היו עניים, ולא בגלל שהיו קומוניסטים. היו ביניהם גם אנשים עמידים ואף רחוקים מהשקפות קומוניסטיות, אבל כולנו התעניננו בקולנוע, תיאטרון (אחדים בקונצרטים) הרצאות ודיונים. אהבנו לבלות ולרקוד, אך לפי דרכינו- בבתים פרטיים.

לא היה לי הרבה זמן ללימודים וקריאת ספרות מקצועית, ולכן בהתחשב בכישורי הבינוניים לא הייתי סטודנטית מצטיינת, כמו בבי"ס התיכון, ממוצע הציונים שלי עמד על "טוב". יחד עם זאת הלימודים מאוד ענינו אותי. האמנתי שהפסיכולוגיה הנה מדע מדויק, מה שהתברר לאכזבתי כלא נכון אחרי סיום הלימודים. הבנתי שבעצם אין אנו יודעים מה בדיוק אנו בודקי במבדקים הפסיכולוגיים, הבנתי שרק לאחר שתתרחש התגלית המדעית או ההמצאה שניתן יהיה לפיה לקבוע היכן מצויים החיים הנפשיים, השכל, האינטליגנציה, הרגש, האופי על כל תכונותיו, רק אז תהפוך הפסיכולוגיה להיות מדע מדויק. בכל אופן הכנתי את כל העבודות, השתתפתי בכל הסמינריונים בפסיכולוגיה כללית וחינוכית וגם בלוגיקה. הייתי תלמידה די טובה, ועל כך תעיד העובדה שהחל מהשנה השלישית קיבלתי מילגה חודשית והייתי פטורה מתשלום שכר לימוד עד סוף הלימודים. אמנם נעזרתי בפרוטקציה של המנחה שלי, אך אילו לא הייתי חרוצה ומוצלחת לא הייתי מקבלת שום מילגה. ערכתי מחקר לקראת תואר מסטר בנושא "הקשר בין חוש הומור ליתר תכונות אופי". המחקר הוכר לתואר מאסטר בציון "טוב". גם בפסיכולוגיה חינוכית הגשתי עבודה בנושא "יכולת תרגול של פונקציות פסיכומוטוריות" וגם כאן קיבלתי ציון "טוב".

עד פרוץ המלחמה הייתי חברה בהתאחדות הפסיכולוגים של בתי הספר. לקחתי חלק פעיל במחקר בנושא "בדיקות רפלקסים לפי השיטה של פבלוב" - עכברים לבנים שהתרוצצו במבוכים. החל מהשנה השנייה ללימודים עד 1939 אחרי שנתיים של סטאז' המשכתי לעבוד בתחנת יעוץ של "אגודת ידידי הילדים". לאחר מכן בהיותי פסיכולוגית עצמאית ופעילה, הדרכתי חברים צעירים ממני. לא יכולתי לקבל קביעות בעבודה בשל היותי יהודיה. כידוע, בשנות השלושים האנטישמיות מצד השלטונות בפולין התעצמה. גם האנטישמיות של האוכלוסיה היתה כבר מאוד מורגשת. היהודים הותקפו ברחוב, היו הפגנות אנטישמיות, וניתנה הוראה שהיהודים ישבו בהרצאות בנפרד מהפולנים. תקיפות פיזיות באוניברסיטאות החלו לאחר שאני כבר סיימתי את הלימודים. הסטודנטים היהודים לא הסכימו לשבת באגף נפרד, והאזינו להרצאות בעמידה. המרצה פרופסור קוטרבינסקי עזב את אולם ההרצאות באומרו שאינו יכול ללמד, בזמן שהתלמידים הכי טובים עומדים. באותו היום הוכה ברחוב על ידי סטודנטים מאירגון "או.אנ.אר." הוא היה מבריח את התלמידים היהודים דרך החצר האחורית כדי שלא יסוכלו באבנים. אני חשבתי בליבי שיש להעריך את העם הפולני שבאווירה האנטישמית הזו מצד האספסוף כה רבים מפגינים הגינות ואומץ לב.

במחלקה ההומניסטית היו תלמידים ומורים שלא רק שלא היו אנטישמיים, אלא באופן מובהק וגלוי חיבבו יהודים. איני יודעת אם וניתן לכנותם פילושמיים. התופעות האמוציונליות האלה לא העידו על עמדה כוללת מול הבעיה. אפשר לא לאהוב בני עם אחר, אך יש להעניק לבניו זכויות שוות ולא להפלותם לרעה במתן ציונים או בתעסוקה. באותו אופן יהודים טפשים, שאינם מתאימים לביצוע עבודה מסוימת, אין להעסיקם. יהודי יכול להרגיש פולני בן דת משה. – זוהי עמדה מובנת. אפשר לראות בפולין מולדת אהובה. פולין אינה מולדת גרועה יותר ליהודים מאשר אמריקה, אנגליה או צרפת. ידוע שיהודים שגורשו ממדינות אחרות התקבלו ברצון דווקא על ידי פולין.

בזמן הלימודים – אני אישית לא חוויתי אנטישמיות מצד המורים וחלק גדול מהסטודנטים, בשונה ממה שחוויתי בבית הספר. האהבה הראשונה שלי בגיל 21 היתה עם בחור פולני. אהבה זו נמשכה רק  כמה חודשים והסתיימה בפרידה. במקומות העבודה בהם הועסקתי רב הפסיכולוגים היו פולנים – לא אנטישמיים.

האנטישמיים נודו הן על ידי חבריהם ללימודים והן ע"י המורים. בגיל 21 חויתי אהבת נעורים לפסיכולוג-פולני, שלא היה אנטישמי. האהבה הסתיימה כעבור חצי שנה. נשאר זכרון די נעים, אך לזמן די קצר. פולני זה היה סוציאליסט ואתאיסט. באסיפות האגודה לעזרה הדדית הגיש הצעה להסיר את הצלב מאולמות ההרצאות. ההצעה נדחתה כמובן, ואת המציע הוציאו לפנות בוקר על הידיים הלוחמים של ארגון "זט.אנ.אם. אס". (ארגון לאומני- א.ג.) הוא היה מלגלג על בחורה אנטישמית באומרו "את יודעת למי את מתפללת? ליהודיה- אם ישוע, מריה.." (דיוקן מריה היה תלוי בספריה). ואז היה אומר בצחוק לחבר של הבחורה, אשר ענד סמל עם סרט ירוק בדש מעילו "נו חבר, נצא לנו לרחוב להכות ביהודים"...

אני חוזרת ואומרת – הרגשתי סימפטיה רבה לאותם פולנים אשר הביעו התנגדות עזה לאנטישמיות המתגברת, ולעיתים קרובות סבלו בשל עמדתם ואומץ ליבם. תמיד הייתי בררנית בבחירת חברי. כדי לזכות בידידותי, היה צריך להיות בעל רמה אינטלקטואלית גבוהה, אינטליגנציה וידיעות נרחבות. כל ידידי היו חייבים להיות בוגרי מוסדות השכלה גבוהה. יש כידוע בוגרי לימודים גבוהים, בעיקר מגמות ריאליות כולל רפואה, שהם מוגבלים בשכלם. במגמות ההומניסטיות זה יותר נדיר. בתור בחורה צעירה לא הייתי יפה אך אנשים אמרו שיש לי אותו "משהו" אולי סקס-אפיל, מה שלא היה מנת חלקן של נשים הרבה יותר יפות ממני. הבחורים היה קוראים לי "בחורה עם ביצים"  לדבריהם היתה לי חשיבה אופינית לבני מין זכר. במחנות קיץ השתתפתי בויכוחים. רב הנופשים היו מתבוללים (כאמור הייתי במחנות קייץ 8 פעמים) או שלא היו להם כל דיעות פוליטיות. נשים צעירות או גברים צעירים מטופשים. רק בחורים מועטים שהשתייכו לחוג "העזרה ההדדית" היו חכמים. היו אלה לרב קומוניסטים אך לא היו ציונים. הם באו למחנה כי היה ידוע כמקום יותר תרבותי מאשר במחנות הארגון האנטישמי וכנראה גם יותר זול.

את התואר – מאסטר קיבלתי בשנת 1934. עבדתי בתחנת היעוץ עד פרוץ המלחמה. היו דיבורים על מלחמה במשך 10 שנים, מתקופת המשבר הכלכלי ב-1929. האם מישהו ציפה לה בראשון לספטמבר 1939? כנראה שלא, למרות שמזה כמה שנים החלה הגירה מאירופה, לרב לאמריקה. כמובן שרב המהגרים מפולין היו יהודים, אשר הבינו איזה גורל צפוי להם עם נצחון היטלר בגרמניה. בשנת 1939 ראינו בוורשה אנשים שנמלטו מגרמניה. ממשפחתינו היתה זו דודה הלה, מורה, חברת מפלגת ה"בונד". היא גרה בפרנקפורט על המיין עם בתה וחתנה (הגרמני) ועם נכדתה. ב1935 כשהם היגרו לאנגליה, הדודה באה אלינו לוורשה. היא מתה כעבור זמן קצר. אחיה הרופא העריך שמחלתה ומותה נגרמו ע"י שהייתה בת השנתיים בגרמניה ההיטלראית. אני הבנתי שכדי שתהיה תקווה לשרוד צריך להגר מפולין, אך עד פרוץ המלחמה לא היתה לי אפשרות להגר, כי לא היה לי כסף. ידעתי שאם רוצים לחיות עוד קצת, אסור להשאר עם הגרמנים כאשר יפלשו לוורשה. הפולנים נאבקו בפולשים הגרמנים והגנו על העיר במשך 4 שבועות עד ה-26 בספטמבר 1939. הגרמנים הטילו הפצצות כבדות במיוחד על הרובע היהודי בראש השנה.

לבסוף וורשה נכנעה, לא ניתן היה עוד להגן עליה. ביום המחרת הלכתי ברובע היהודי וכמעט בכיתי. אזורים נרחבים של הרובע נחרבו. גם דירתינו היתה מופגזת ולא ניתן היה להתגורר בה עוד. לכן עוד בזמן הקרבות עברנו לדירה של חברה שלי מהלימודים. לאחר מכן גרנו בדירה של בת ידידים של ההורים. נדמה לי שרק פולין ופולנים לחמו נגד הגרמנים. ארצות אחרות כגון צרפת לא התנגדו לפלישה. גברים  צעירים המסוגלים לשאת נשק, נקראו ב-6 לספטמבר לעזוב את וורשה לאלתר. אולי קריאה זו היתה בגידה באינטרסים של פולין. בכל אופן היהודים שלא שבו מיד ולא חזרו ב-1940 ממערב אוקראינה וביאלורוס שאליה פלש הצבא הרוסי מכח הסכם ריבנטרופ-מולוטוב ב-17 לספטמבר, ניצלו ברובם. הידיד שלי-רופא צעיר שעזב את ורשה ב-6 לספטמבר מצא עצמו בנובוגרודק (מדובר על אברשה, כמובן. מ.ג). הוא הודיע לי במכתב דרך הצלב האדום על מקום המצאו. אני רציתי להמלט מהגרמנים ולכן באמצע נובמבר החלטתי לחצות את הגבול הירוק לנובוגרודק, יחד עם בת דודתי וחברה אשר נסעו אל בעליהן לביאליסטוק. חשבתי שעל הורי ואחותי להצטרף אלי, אך אבי שזכר את מלחמת העולם הראשונה, סבר שהגרמנים הם עם תרבותי ולא יאונה להם רע. הארועים בשנים 1941-1943 הוכיחו עד כמה טעה.

עזבתי את וורשה לא כי רציתי להתחתן, רציתי להמלט מהגרמנים. הגעתי לנובוגרודק בלילה לחדרו הפשוט מאוד של הידיד שלי. הייתי צעירה ואז עדיין מאוד מאוהבת בפסיכולוגיה, אך כבר לא הייתי מאוהבת בברית המועצות. צפיתי כמו כל האנשים הנבונים שחייליו של היטלר יגיעו עם הזמן למערב אוקראינה וביאלורוס ונצטרך שוב לברוח. התחתנתי ב-30 לנובמבר 1939 בגיל 28. כשנכנסתי להריון החלטנו שנינו שבסיטואציה המתוחה בכל העולם, אסור עדין להביא ילדים לעולם. הגינקולוג המקומי ביצע הפלה ללא הרדמה. זה כאב מאוד. שכבתי במיטה יומיים.

נרשמתי לקורס שפה ליאלורוסית המיועד למורים. עוד לפניכן למדתי רוסית בשיעורים פרטיים. לאחר סיום הקורס כבר ידעתי קצת רוסית. עם בעלי ובני משפחתו דיברתי פולנית, כמו עם פליטים מפולין שהמשיכו להגיע.

אך שמעתי סביבי את השפה הרוסית בנובוגרודק. התחלתי לקרוא ברוסית. "משחררי העם הפולני מאימי הקפיטליזם" דיברו רוסית. הפולנים המקומיים השתדלו לדבר פולנית, בתור מחאה נגד "המשחררים".

החלה חזרה של פליטים אחדים לפולין בעיקר בשל החשש שיוגלו לסיביר. עורך דין ידוע בן 50 מורשה החליט לחזור באומרו שהוא מעדיף דכאו באירופה על פני דכאו באסיה. הוא טעה קצת, כי על פי  הוידוי שלו אחרי המלחמה בקושי שרד את המלחמה בוורשה ונרדף ע"י הגרמנים למרות היותו פולני. אנחנו לקחנו דרכונים רוסיים. הודות להתערבותו של בעלי קיבלנו אנחנו וגם אביו של בעלי ואחותו הצעירה דרכונים ללא סעיף מס' 11, כלומר שמותר היה לנו להמשיך להתגורר בנובוגרודק -  עיירה השוכנת סמוך לגבול. אני כמובן לא מצאתי עבודה בתור פסיכולוגית, כי משנת 1936 לא היו לימודי פסיכולוגיה באוניברסיטאות בברית המועצות ולא פעלו שום תחנות יעוץ. אסור היה לקבל לעבודה בבית ספר מי שסיים את לימודיו האוניברסיטאיים בארץ קפיטליסטית – פולין. קיבלתי משרה בעיריית נובוגרודק. המשכורת היתה לא רעה – 400 רובל לחודש. לא עשיתי שם דבר - והמשרה ניתנה לי כסיוע לפליטה מפולין. הם רצו להדגים שבפולין הקפיטליסטית אין משרות פנויות ואילו בברית המועצות לכולם מובטחים מקומות עבודה, ולא קיימת בה אבטלה.

ב-1940 החלו להגלות אנשים שנחשבו כאויבי המשטר למעמקי רוסיה, למחנות בסיביר. היהודים שהוגלו ראו בכך אסון גדול, אבל הודות לכך שרדו את המלחמה. כמובן שעזר להם הכסף שהיה ברשותם, כמו שקורה בכל מקום בעולם. הם חזרו אחרי המלחמה לעיר מולדתם נובוגרודק או לערים אחרות במערב ביאלורוס  ואוקראינה. היהודים שנשארו ברובם הושמדו. אחדים מאלה שלא עזבו שרדו גם הם הודות לכסף שהיה להם והידע שלהם להסתדר בחיים. חכמת חיים עוזרת בכל מקום. רב אלה שניצלו היו בעלי העורמה הזאת. משפחתי ומשפחת בעלי היו נטולות יכולות אלו. אני ידעתי דבר אחד – יש להמלט מהגרמנים. שנה וחצי חיינו בנובוגרודק. ביקרנו בלבוב אצל ידידים שלי שגרו שם. אני רציתי לעבור לעיר גדולה. הבנתי שלא נוכל להכות שורשים במקום בו היינו, וכל השהות שם למרות שהיתה די רגועה, היא זמנית. המשפחה שלי שנשארה בורשה לא הבינה שיש להמלט מהגרמנים. כדי להגר למערב היה צורך בהרבה כסף.

היו לנו בנובוגרודק חברים אחדים די אינטליגנטיים, אפילו חלק מהרופאים. הבאתי לנובוגרודק חברה שלי עוד מלפני המלחמה והיא התחילה לעבוד במעבדה (לוציה לסקה א.ג). היא התחתנה עם שחקן פולני שהופיע בתיאטרון בובות. חיינו כך עד פרוץ המלחמה בין רוסיה לגרמניה. הצבא הגרמני התקדם ממערב למזרח במהירות מסחררת. כבר למחרת פרוץ הקרבות היה צריך לברוח אם לא רצית ליפול לידי צבא היטלר. הרופאים מהמרפאה של בעלי ברחו ברכב של המרפאה מבלי ליידע את בעלי-חברם. "הכוחות העליונים" נקמו בהם – הרכב התקלקל והם נאלצו לברוח ברגל. אני ובעלי וחברתי עם בעלה ברחנו ברכב של תיאטרון הבובות. וויתר לנו על מקומו וולדיסלב יארמה - לא יהודי שנשאר עם משפחתו בנובוגרודק. ברחנו בהשאירינו מאחור את אביו של בעלי ואחותו הצעירה. לא היה עבורם מקומות ברכב. הנהג חצה את הגבול הרוסי הישן בזמן הפגזה. זמן קצר לאחר מכן הנהג והנוסעים הורו לנו לרדת (היו אלו כמובן ברובם יהודים). כי לא היה לנו כסף לתשלום לנהג. ובלי כסף לא השתלם להם להסיע אותנו. התחלנו ארבעתינו ללכת ברגל. המטוסים הגרמניים הפציצו את הדרך.

ראינו רכבת עומדת בתחנה – לא ידענו מתי היא תסע. אני פחדתי מהפצצות. כבר חוויתי הפצצה לפני כן בוורשה. אמרתי שאני רוצה להמשיך לברוח ברגל. איש לא עצר בעדינו. הלכנו ברגל –ארבעה אנשים צעירים בסוף יוני במעילי חורף עם מפות ביד. עובדה זו היתה הכי מחשידה, כמובן – מרגלים. נתקלנו במחלקה של חיילים רוסיים ביער. אלו העמיסו אותנו על משאית חרף נסיונותינו להסביר ובאיומי רובים הסיעו אותנו חזרה לתחנת הרכבת. הפקיד בתחנת הרכבת זכר אותנו – באמת נראינו מוזרים – ואמר לנו ברכות – "נו, הנה שוב אתם כאן" זה הציל אותנו. החיילים שחררו אותנו ושוב חזרנו להליכה ברגל, "עברנו יערות, חצינו נהרות". הלכנו בימים ובלילות, ולמרות שהיינו צעירים ובריאים ההליכה התישה אותנו. פגשנו פליטים רבים, רוסים, יהודים ופולנים. הגברים שלנו ניסו להתגייס לצבא, אך בשום מקום לא קיבלו אותם, כי היינו אזרחים של המדינה הקפיטליסטית פולין.

בכמה מהקולחוזים לא הסכימו לתת לנו אפילו כוס מים. הם המתינו בכליון עינים לצבא הגרמני שישחרר אותם מהמשטר הרוסי השנוא. היה קולחוז אחד שבו קיבלו את פנינו בחמימות, האכילו והלינו  אותנו. התברר שלמחרת היו אמורים להעביר את הבהמות של הקולחוז מעבר לנהר הדניאפר למקום מבטחים, ולא היינו יכולים לחצות את הנהר. החלטנו לחצות את הנהר בלילה ולעבור למקום מבטחים. היו אם כן גם רוסים טובים כמו שהיו גרמנים טובים אחרי נצחון היטלר ב-1933. לבסוף בהגיענו לעיר קריצ'ב הגברים שלנו  גוייסו, ולנו הורו להשאר. "לא נורא, תוכלו להתכתב איכשהו..." כך נפרדנו. אני וחברתי נסענו לעיר בלשוב. את חברתי גייסו לעבודה במעבדה מייד- כבר בתחנת הרכבת עם הגעתינו, אני מצאתי בקושי רב משרה במחלקת הקשר של סמינר מקומי למורים. גרנו בחדר של אישה רוסיה. השכר הספיק בקושי לקניית אוכל לשתינו. חברתי קיבלה משכורת די טובה, אני הרווחתי פרוטות.

יום אחד היו אורחים אצל בעלת הבית שלנו. לא היה מספיק אלכוהול והאורחים שתו את בקבוק מי הקולון שהיה ברשותינו. בעלת הבית התנצלה ושילמה לנו פיצוי 5 רובל. הלכנו לארוחת בוקר. אני סבלתי ממיחושי מעיים ולא יכולתי לאכול את דייסת הסולת שהזמנתי, כי היתה מתובלת בשמן שאותו לא יכולתי לעכל. לא ידענו איך למכור בשוק את מעט החפצים שהיו ברשותינו – עט נובע, תיק עם מכשירים רפואיים. אני המשכתי להיות חסרת אונים שאינה יודעת להסתדר. מכרי היו אומרים שאני חכמה אך אין לי חכמת חיים. בעלי היה ועודנו כמוני. החברה שלי שונה ממני במובן זה, ועד היום מרשימה אותי ביכולתה להסתדר היטב. היינו אז בנות 30. החויות שעברנו הזקינו אותנו. השנה היתה 1941. הצלחנו לברוח מהגרמנים, הם לא המשיכו להתקדם למעמקי רוסיה באותה המהירות. היה זה עוד לפני שחנו בפאתי מוסקבה...