חלק חמישי של זכרונותיה של הלינה. 1946-1957

שלטונות פולין עברו מלובלין לוורשה החרבה, שנעשתה שוב בירת פולין. אף לרגע לא חשבנו על הגירה לפלסטינה המנדטורית וגם לא למדינות המערב או ארה"ב למרות שלבעלי היו שם בני דודים, ילדיהם של האחיות של הוריו. לי היו קרובי משפחה באנגליה. האנטישמיות בפולין שוב זקפה ראש. היו פוגרומים והחלה הגירה של יהודים ופולנים אנטי-קומוניסטים. אני זוכרת שבמשך תקופה קצרה הירהרנו באפשרות שיבה לברית המועצות בנסיון להימלט מהאנטישמיות הפולנית. האמנו שברוסיה אין אנטישמיות, אך בכל זאת החלטנו להשאר בפולין. למען האמת, הרגשתי אחרי המלחמה שרצוי לחיות במדינה גדולה - כמו רוסיה או אמריקה, אך ליבי לא נטה לאף אחת מהן. במקרה זה גבר אצלי הרגש על השכל. וורשה היתה ביתי. זמנים רעים היו בבית זה אז וגם לאחר מכן. פולין נאלצה להיות מדינת לווין של ברית המועצות ושלט בה משטר קומוניסטי. יהודים ופולנים נבונים לא האמינו בקומוניזם הרוסי וראו בו משטר טוטליטרי.

התחלנו אם כן לעבוד בוורשה אחרי המלחמה כל אחד במקצועו. בעלי עדין שירת בצבא הפולני. בבוקר עבד במדור הרפואי של משרד ההגנה ואחרה"צ כרופא במרפאה. אני הפסקתי לעבוד במקצועי והתחלתי לעבוד בהוצאה לאור "צ'יטלניק" (הקורא-א.ג.). בשנת 1947 החלטתי שהתחזקתי די ואני יכולה לחשוב על הגדלת המשפחה. לאחר כמה סיבוכים רפואיים (כנראה על רקע הפלות שעברתי) היתה לי הפלה טבעית. ההריון הראשון לאחר ההפלה היה לא קל בהתחלה, היו לי דימומים בחודשים הראשונים ונאלצתי לשכב במיטה. אך גופי התגבר על הקשיים  וב-26.2.1948 ילדתי בת. קראנו לה אלז'וניה. הלידה היתה ארוכה והתינוקת נולדה קטנה ( 2.200 ק"ג), אך בריאה ומאוד יפה. מזמן הלידה התחלתי להרגיש הרבה יותר טוב, מבחינה פיזית ומבחינה נפשית. כל מיחושי נעלמו כבמטה קסם.

הינקתי את אלז'וניה עד גיל 10 חודשים, והיה לי חלב יותר מאשר לאמהות צעירות. חזרתי לעבודה בתום שלושה חודשי חופשת לידה ועוד חודש נוסף. הילדה התפתחה יפה, ואני יכולתי להרגיש מאוד מאושרת, אילולי הגעגועים לבני משפחתי שנספו במלחמה. עבדתי שעות רבות, אך ידעתי שדווקא בגלל היותי פסיכולוגית לא אדע לגדל ולחנך את הבת שלי טוב באותה מידה שתוכל לעשות זאת מטפלת מוסמכת ומיומנת. התמזל מזלי וכשאלז'וניה היתה בת 10 חודשים השגתי את הלנה. היא היתה לי מלאך מושיע במשך 9 שנים. היא גידלה את אלז'וניה ומיכאל במשך 9 שנים. בהתאם לעצתו של הרופא שטיפל בי, ילדתי את מיכאל שנתיים וחודש אחרי אלז'וניה. מיכאל שקל 4 קילו אך הלידה היתה הרבה יותר קלה וקצרה מהלידה של אלז'וניה. גם אותו הינקתי 9 חודשים. כל הזמן הזה עבדתי והרגשתי מצוין. אלז'וניה ומיכאל היו ילדים חכמים ויפים. כולם הכירו אותם, השכנים בחצר, המכרים והידידים שלנו. כולם שיבחו את שכלם ויופיים. כמובן ששיבחו גם את החינוך שלהם. הם היו מאוד משוחררים ועצמאיים, אך יחד עם זאת מאוזנים ומנומסים - ממש ילדים מופתיים, בריאים מכל בחינה, גופנית ונפשית. לא היו בכל הסביבה ילדים מוצלחים כמו הילדים שלנו.

התחלתי לעבוד בהוצאה לאור "מידע לכל" שהתמחתה בספרי מדע פופולרי. ניהלתי את המחלקה שעסקה בהוצאה לאור של ספרים בנושאים שונים שתורגמו מרוסית, וזאת משום ששלטתי בכתיבה, קריאה ודיבור ברוסית טוב יותר מהחברים במשרד, למרות שחלק מהם היו ברוסיה בזמן המלחמה. התחלתי לעבוד שם בחודשי הריון ראשונים עם מיכאל. בעצמי תרגמתי כבר ספרים מרוסית, אך רק בתחום הפסיכולוגיה והפדגוגיה. בין היתר הייתי ממונה על הזמנה ועריכה של חוברות מדע פופולרי בתחום הפסיכולוגיה. בתור מומחית בתחום, עסקתי בחוברות האלה מאז שהמדור הוקם, כלומר קיימתי דיונים  עם המחברים מה צריך להיות הקונצפט, ערכתי את ההדפסות של החומר. כשהתקבלתי לעבודה, לא סיפרתי לאף אחד מהמנהלים והעורכים שאני בהריון. זה התגלה לאחר זמן קצר. מזכיר ההוצאה, פסיכולוג בהכשרתו, אמר שאילו ידע שאני בהריון לא היה מקבל אותי לעבודה. כידוע אסור היה לפטר נשים הרות והייתי זכאית לחופשת לידה בת 3 חודשים וחודש חופשה שנתית.

הייתי אז, כמו בכל מקומות העבודה לפני ולאחר מכן, ביחסים מצוינים עם החברים לעבודה ותמיד היו לי עימותים עם הממונים, המנהלים של אותם המקומות. העורכת הראשית בעלת השכלה גבוהה, לטענתה בעלת תואר מאסטר בהיסטוריה מאוניברסיטת וורשה, אך טיפשה שאין לתאר. היתה קומוניסטית נלהבת. לפני המלחמה נסעה ללונדון בחילופי סטודנטים. היתה שם כמה שנים לפני ובזמן המלחמה, ואחרי המלחמה המפלגה החזירה אותה ואת משפחתה לפולין העממית כדי ש"תבנה  את הקומוניזם". בעבודת המאסטר במחלקה לפסיכולוגיה היה צריך לבסס את הטיעונים על סמך עריכת מבדקים נסיוניים. אני כתבתי שתי עבודות מהסוג הזה. בפסיכולוגיה כללית "חוש הומור והקשר בינו לבין תכונות אופי אחרות", ובפסיכולוגיה חינוכית על "פונקציות פסיכומוטוריות". בשתי העבודות קיבלתי ציוני "טוב". קיבלתי תואר מאסטר בפסיכולוגיה כללית. לא קיבלתי תואר מאסטר בפסיכולוגיה חינוכית וזאת משום שלא ניגשתי לכל המבחנים כנדרש. בכל אופן עוד מלפני המלחמה הייתי פסיכולוגית מלומדת ומשכילה. למדתי לפי השיטה האירופאית – שוויצרית. המאסטרים שלי היו פיאז'ה, שאפרד, הזוג ביהלר וכמו כן היוצר של הפסיכולוגיה האינדיבידואלית אלפרד אדלר. למדתי כבר לקראת תואר מאסטר (1934) כשאדלר הפך את הפסיכואנליזה עפ"י פרויד ליותר חברתית ודחה את הפן-סקסואליות ואת תיאוריית התסביכים כבלתי מדעיים.

המורים שלי באוניברסיטה בורשה היו הפרופסורים וויטוויצקי ובאליי. שניהם נפטרו בטרם עת אחרי המלחמה בגילאים 72-73. זה היה גיל צעיר מאוד לפרופסורים. לפני המלחמה לימדו אותי את התיאוריה והפרקטיקה של איבן פבלוב ד"ר קונרסקי וד"ר מילר. הסיבה לכך שאחרי המלחמה חזרתי לעבוד בפרקטיקה פסיכולוגית לזמן קצר בלבד היתה נעוצה בעובדה שכדוגמת רוסיה נסגרו לכ-5-6 שנים כל תחנות היעוץ הפסיכולוגי. היתה הפוגה של כ-20 שנה בפרקטיקה הפסיכולוגית ובלימודי המקצוע באוניברסיטאות מ-1936 ועד 1956. יש להניח שמצב זה נוצר בגלל שמייד אחרי המהפכה הוגלו או נרצחו מרבית האינטלקואלים ההומניסטיים שאליהם השתייכו הפסיכולוגים. אך היות שאחרי המהפכה נמצאו בבתי ספר מספר מסוים של ילדים מפגרים, מוגבלים עם קשיי למידה, משרד החינוך הטיל את מלאכת האיבחון והטיפול בהם לא על פסיכולוגים, כי אלה כאמור לא היו בנמצא, אלא על מורים ומחנכים, וכתוצאה מכך הופנו לכתות ובתי ספר לחינוך מיוחד מספר רב של תלמידים בעלי התפתחות תקינה ומאוזנים מבחינה נפשית. השלטונות השלימו עם מצב זה תקופה די ממושכת עד 1936 כלומר 18 שנה.

נניח  שאפילו אם לא מיד אחרי המהפכה של 1917/18 החלו ב-"מבדקים" והובן הנזק שנגרם לילדים, בכל זאת מצב דברים זה, שנגרם ע"י גורמים בלתי מקצועיים נמשך כ- 10 שנים. לבסוף השלטונות  המפלגה הקומוניסטית והפוליטבירו קיבלו החלטה לאסור את מבדקי האינטליגנציה המזיקים.  תחנות הייעוץ נסגרו, ונאסרו לימודי הפסיכולוגיה במוסדות להשכלה גבוהה. יחד עם זאת, נותרו מספר תחנות יעוץ  פסיכולוגי הקשורות למשרד התחבורה והמשרד להגנה (סגירתם היתה כרוכה בהימור וסיכון חיי אדם) וגם בסמינרים למורים (לכן יכולתי ללמד את המקצוע בסמינר למורים ברפובליקה הטאטרית). בהוראת הסגירה נאמר שבברית המועצות אין ילדים טיפשים, יש רק ילדים חולים. זו היתה כמובן שטות גמורה. התועלת בהחלטה היתה שהופסקה הפניה של ילדים נורמליים לבתי ספר מיוחדים. ההגדרה שהילדים חולים (ולא טיפשיים) קבעה שילדים אלה חולים מלידה ללא קשר לשיטת המשטר סוציו-פוליטי שהיה תקף בעת הוולדם. היו ככל הידוע, נסיונות ריפוי, אך ברור שלא ניתן לרפא פיגור שכלי עמוק, וחומצה גלוטמינית לא עזרה אפילו בברית המועצות הקומוניסטית. לימוד, חינוך ותרגול יכולים לעזור במקרים של פיגור סביבתי אם משתמשים בשיטות נכונות בתחום החינוך המיוחד. דפקטולוג רוסי - פרופסור לוריא היה פעיל בתחום זה במשך כל אותה תקופה, בה המפלגה אסרה את עריכת המבדקים. צוותים מיומנים בבתי ספר מיוחדים השיגו תוצאות חיוביות, ופיגור סביבתי יכול היה להיות מטופל במסגרות חינוכיות רגילות. אני, כפי שכבר כתבתי לא פעם, לא הייתי מאוהדי המשטר הטוטליטרי והאימפריאליסטי בברית המועצות. כל חיי הבעתי את דעותי ואמרתי את האמת ללא פחד בכל מקום ובקול רם.

כפי שכתבתי, הייתי בתקופה זו ממש מאושרת. היו לי שני ילדים מוצלחים מכל בחינה ובעל שהיה מסור לי ולילדים. בעל לא רק מסור, אלא גם מוצלח בכל מובן, משכיל, אינטליגנטי, הומניסט למרות היותו רופא, בעל השכלה וכישרון מוזיקליים. מוצלח ביום וגם בלילה. מאוד אהבתי את בעלי וילדי. הרגשתי בבית, כי הייתי בוורשה. העבודה היתה מעניינת ומספקת, אמנם לא בתחנת יעוץ פסיכולוגי, אך בתחום מקושר לפסיכולוגיה. אחד מידידי, גם הוא רופא-הומניסט נהג להתלוצץ "את יושבת לך וקוראת ספרים ועוד משלמים לך על זה..." עבדתי שעות ארוכות ולמרות שהיתה לנו מטפלת לילדים ומבשלת היתה לי מספיק עבודה במשק בית, לכן לא היה לי פנאי, כמו שהיה לבעלי לקרוא ספרות יפה. השנים הללו בורשה 1945-1957 היו השנים המאושרות בחיי. אני רק מצטערת שלא ילדתי ילד נוסף. לא הייתי צעירה כשילדתי את אלז'וניה שלי, היתי בת 36 וחמישה חודשים, וכשילדתי את מיכאל הייתי בת 38 וחצי. הלידה של מיכאל היתה קלה. נשים רבות אחרי המלחמה ילדו ילד ראשון בגיל 40. יכולתי גם אני ללדת בגיל זה ילד שלישי. גם לפני המלחמה נשים ילדו לידה שלישית בגיל 40.